מדינת "הדור האחרון"

אופייה של הכלכלה, החברה והמדינה כולה תלוי בהתפתחות האישית של האדם ובקשר שבין האדם לזולתו. במצב הסופי, המתוקן, החברה כולה מקבלת את החשיבות והנחיצות של החינוך על פי חכמת הקבלה ומצויה בשלבים מתקדמים שלו. כולנו מבינים שההתקדמות היא לקראת חיבור בינינו וכבר מחוברים בינינו במידה מסוימת, אולי לא סופית, אך בכל זאת מממשים בינינו את החיבור על פי חוקי הטבע.

מהי ההשפעה הכלכלית של חיבור כזה בינינו? ברור לנו שעלינו לחיות במשק בו הצריכה היא ברמה רציונלית בלבד, כיוון שאי אפשר להתקיים אחרת. ברור לנו שכיום העולם שלנו נמצא במשבר, שאי אפשר להמשיך לייצר יותר ויותר כל הזמן, כי אין לאן, ואין למי.

לכן כל הדאגה היא לחלוקה שווה וצודקת לכל תושבי המדינה. זהו עיסוקה העיקרי של המדינה, כשבמקביל מתקיימות בה מערכות חיים חיוניות נוספות, שאינן שייכות לכלכלה, כמו מערכת הביטחון.

במדינה כזו אין חברות פרטיות, כמו אלו המוכרות לנו כיום, הקיימות כדי לשרת את הרווח הפרטי שלהן ואת בעלי המניות שלהן, כולם עובדים כדי לשרת את הקהל בלבד, לשרת את העם. יש חברות המתמחות בייצור, בחלוקה, בבירור ובמחקר מה עוד נדרש לעשות ולייצר כדי להגיע לחלוקה צודקת ורציונלית יותר. ייתכן שמי שיעסוק בכך אינם גופים ממשלתיים ממש, אלא גופים פרטיים שהוסמכו לכך מטעם המדינה, בתנאי שאלו ארגונים שיהיו מלכ"רים ("מוסד ללא כוונות רווח") ופועלים תוך שאיפה לתת את השירות לציבור ובמקביל לכסות את ההוצאות שלהם בלבד ובמצב בו יהיה להם עודף הכנסות, הם יממנו באמצעות אותו העודף פעולות שמטרתן לשרת ולספק את צורכי הקהל. כמובן שהמדינה תגבה מסים, כדי שתוכל לממן את השירותים שהיא תעניק לתושביה, אך המגזר העסקי כולו יורכב ממלכ"רים בלבד.

עסקים כאלו בכל זאת יכולים להיחשב לפרטיים, כי הפרטיות שלהם מתבטאת בכך שהם שואפים ליטול חלק גדול יותר ויותר בחלוקה ובייצור, למען הכלל והם מקיימים ביניהם תחרות. על מה? התחרות על כך שכל עסק כזה רוצה להרוויח יותר מעסקים אחרים, אך לא מדובר על רווח שנמדד בכסף ובתשואה על ההון, אלא נמדד בשירות לציבור, ועל ידו בעלייה לרמה רוחנית גבוהה יותר.

מדינה מתקדמת שכזו תמשיך למלא את הפונקציות שהיא ממלאת כיום כלפי תושביה, לתת שירותים בתחומים הדרושים, אלא שייתכן שהקהל יהיה מעורב יותר בהשוואה להיום. במצב הנוכחי אין לאדם דריסת רגל משמעותית במערכת החינוך ובמערכות אחרות. למעט במערכת הביטחון שבה יש לכך הצדקה, כי היא מבוססת על מומחיות וסודיות, אבל שאר המערכות צריכות להיות קרובות יותר לציבור ולאזרח.

 

מגזר ציבורי ומוסדות שלטון יעילים, שקופים והוגנים

גם אם הקשרים בין בני האדם במדינה יהיו יחסים מתוקנים, ממש כמו במשפחה אחת גדולה, עדיין יש צורך במדינה עצמה, כמנגנון מתווך ומבצע. צריך להיות ארגון גג שמרכז בתוכו את הזרועות למיניהן שבאמצעותם עלינו לשרת את העם. המדינה מתפקדת כל עוד לא תהיה מדינה אחת כללית סביב העולם כולו, כל עוד יש בפנינו בעיות ביטחון ועד שכל החברה תהיה מתוקנת ברמה גבוהה מספיק, כך שלא נצטרך לארגן גופים ומוסדות כמו ביטוח לאומי ומערכת הבריאות. עד אז, בכל זאת יש צורך במדינה.

אי אפשר להתקיים ללא גוף מתווך בין בני האדם, אפילו אם כל אחד מהם לבדו וגם הקשרים בין כולם, מתוקנים לחלוטין. בכל זאת צריך שיתקיים ארגון. אחרת, איך אותה מערכת תתפקד? הרי את משרד הבריאות צריכים, גם אם נקרא לו בשם אחר, אנו צריכים מערכת שתטפל בבתי החולים, בשירותי הבריאות, בהכשרת רופאים, בייצור תרופות, ובמתן שירותי בריאות לכל העם. אותו צורך קיים גם בכל הקשור לשירותי הביטוח הלאומי, כי עלינו לדאוג לנכים, לכל האנשים הזקוקים לתמיכה ולאוכלוסייה המבוגרת. אומנם הם אמורים לקבל כמו כולם, אבל בפועל הם זקוקים לתוספת, לתמיכה סיעודית ולאמצעים הכרחיים עבור הצרכים הייחודיים שלהם.

אי אפשר למסור את האחריות והמשימה הזו לציבור כולו, לחברה, בלי שיהיה סדר, מנגנון. זה לא יהיה גוף ביורוקרטי מסורבל, אלא להיפך, הוא יהיה מוערך מאוד, בדומה לעמותות החברתיות, יכול להיות שתהיה עמותה אחת כללית, לא משנה איך נקרא לזה, בכל זאת זה יהיה משרד, עסק מאורגן של השלטון, שלטון העם. הגבולות האלה בין האדם, החברה והמדינה יהיו שונים מאלה המוכרים לנו כיום. בעוד שהיום אנחנו מוסרים את הקולות ואת הכסף שלנו לשלטון וסומכים על כך שהם ינותבו לטובת הציבור, המצב בפועל רחוק מהציפיות שלנו.

לעומת זאת, על פי שיטתו של בעל הסולם, הכול יהיה גלוי ונדע מה אנחנו מרוויחים ולאן הולך כל דבר, הכסף, המשאבים ושירותי המדינה. הכול יתקיים מתוך קונצנזוס כללי, בפתיחות ובשקיפות מלאה. כמובן שתמיד יהיו שיקולי יעילות, כדאיות וחשבון רווח והפסד, אחרת איך המערכת תתקיים? הרי לא נחייה בעולם ווירטואלי, אלא במקום שיש אנשים, ונצטרך לדאוג לאספקה, לשירותי בריאות ורווחה, לחינוך וביטחון לכולם.

כמו שבתחום הבריאות, צריכים לדאוג למערכת הבריאות, להכשרת הרופאים, לקופות החולים, לייצור התרופות וכולי, גם במערכת החינוך, יש צורך לדאוג להכשיר את המורים והמוסדות. דפוס דומה קיים בכל אחד מתחומי החיים, כדי לוודא שלכל אזרח תהיה גישה שווה לכל שירותי המדינה. כדי לקיים את המנגנונים האלה אנו זקוקים לתכנון ולגישה עסקית. המערכות יישארו, והשינוי מתבטא בכך שהערכים שלנו משתנים, במקום כסף, אנו מודדים את הרווח בצורה אחרת. לכסף יהיה שימוש פונקציונאלי, הרי בכל זאת צריכים לדעת כמה כל דבר עולה לנו, כמה אנו מוציאים על כל דבר והאם ההוצאה סבירה ואינה מהווה בזבוז. לא מדובר על מדינה ותושבים שחיים בעננים. צריך להיות חשבון מדויק, אבל תהליך קבלת ההחלטות, מטרת הקיום של כל המערכות, יהיו שונות, ולהבדל הזה יהיו השלכות על כל החיים.

 

כל העסקים, מלכ"רים

לא חשוב אם הגופים שיסדירו עבור המדינה את מערכות החיים השונות יהיו בבעלות ממשלתית או מלכ"רים בבעלות פרטית. כי מלכ"ר הוא אומנם ללא כוונות רווח, אבל זה עסק לכל דבר. בשורה התחתונה הוא מבצע את משימותיו ונותר עם אפס רווחים, כלומר, קִיים את עצמו, נתן שרות לציבור וכולם מסכימים שהקיום שלו הוא חיובי, לכן זה עסק לכל דבר. ההבדל היחידי יהיה בכך שכיום כל עסק נמדד על פי שיעור הצמיחה השנתית שלו, הרווח השנתי ושיעור התשואה על ההון ואם הוא עסק ציבורי אז גם על פי השינוי בשווי השוק שלו. כל אלה לא יחולו על העסקים בחברה מתוקנת.

המגזר העסקי, שיהיה מורכב כולו ממלכ"רים, יהיה שוקק פעילות ואתגרים. חברה מתוקנת כזו אינה שוקטת על שמריה, אלא היא חברה מתקדמת. על המדינה לתת מענה לגידול באוכלוסייה ובצרכיה, להמשיך ולשדרג את מערכות החינוך ושאר מערכות החיים. במדינה כזו, התושבים נמשכים לחלוקה שווה, שתהיה חלוקה יחסית כלפי הצרכים והנסיבות הספציפיים של כל אדם ואדם. כל התושבים נמשכים לכיסוי של כל האוכלוסייה באותה עוצמה של שירותים בכל מקום בו הם נמצאים, ובזה אנו מסתפקים. כל העודף הכלכלי, אם מסתבר שקיים כזה מופנה להתפתחות של אותן חברות, ספקיות השירותים שעל החברה לשדרג ולספק לאוכלוסייה. אבל מרגע שכל אזרח מקבל את מה שאנו, התושבים, החלטנו בהתאם לעיקרון של חלוקה צודקת, רציונלית ומספקת, אין לנו צורך נוסף בצמיחה כלכלית. זהו הבדל מהותי בהשוואה למרכזיותה של הצמיחה הכלכלית בכל המודלים הכלכליים הקיימים כיום.

שאר הפונקציות יישארו, כי יש בהן צורך, לרבות גופי תכנון, חלוקה ואכיפה. הרי ללא תכנון, ללא מימוש, אין לחברה יכולת לתפקד ולהתקדם. המערכת תהיה דומה מאוד למצבה הנוכחי, רק מתוקנת יותר ועובדת ללא כוונות רווח, בלי הגזל והשוק הפרוע של היום, שבכל אשר נפנה, גם במגזר הפרטי וגם במוסדות הממשלה. העיקרון החדש לפיו תפעל כל המערכת יהיה פעולה מטעם הרווח הציבורי הכללי.

 

תכנון אסטרטגי ושיתוף הציבור

הצורך במדינה, במשרדיה, בפונקציות שהיא ממלאת כיום, בחברות ובכל שאר המנגנונים הנוכחיים לא יקטן. מי יקבע ויסכֵם את סדר העדיפויות, מה אנו צריכים מהיום למחר, מה צריכים לתקן, לאן צריכים להזרים כוחות ומשאבים נוספים? מי יקבע מהי חלוקה רציונלית, במה לעבוד, מה לייצר, עבור אילו צרכים להזרים את הכסף ועוצמת כוח העבודה? מי יקבע את הדברים האלה? מי יתכנן וינהל את המערכת המורכבת הזו אם לא המדינה? השם לא משנה, לא חייבים לקרוא לזה מדינה או ממשלה, אבל ישות כזו חייבת להיות. לדוגמה, אם בכל שנה האוכלוסייה גדלה ב-1%, בהתאם צריכים לדאוג למשמעויות השונות, צריך לפתוח בתי ספר וחוגים נוספים, להגדיל את שירותי התרבות והחינוך. החברה חייבת להשתכלל, זה לא שנחיה בעולם שכבר לא מתקדם, להיפך, תהיה התקדמות טכנולוגית, התקדמות בחיי האדם. זו טעות לחשוב שההתכווצות ההכרחית בענפי הכלכלה, תעשייה ומסחר מיותרים ובזבזניים ובצריכה הלא רציונלית, יחזירו את האנושות אחורה. להיפך הם יקדמו אותה.

הדמוקרטיה תתבטא בכך שהאזרחים יהיו יותר מעורבים בהחלטות הממשלה ולא להיפך, לא יהיה נתק ביניהם, האזרחים ירגישו וינהגו כאילו הם בממשלה. משאל העם יהפוך לכלי העיקרי לקבלת החלטות, אבל בשונה מהמצב כיום, העם כבר יהיה מחונך, יימצא במדרגה אחרת. הוא ידע מהי מטרת החיים, מהי הגישה לחיים, ואיך הקשר בין כולם נותן לנו רמה רוחנית אחרת, שמתקדמת ועולה ברציפות. זו תהיה עבורנו התוצאה העיקרית והרצויה מקיומנו. ברור שהקיום ברמה הגשמית, החומרית, צריך להיות נוח וטוב לכל אחד ולזה אנו צריכים לדאוג.

 

מדינה שדואגת לצרכים של כל אזרחיה

הגוף של כל אחד מאיתנו, המשפחה והילדים, כולם צריכים לקבל את מה שמגיע לכל אחד. חינוך, בריאות, מזון, אספקה, ביטחון, כל דבר. אין סיבה לסבול, אם אנו יכולים לקבל את מה שדרוש לנו לקיום נוח. כמובן שחייבים לדאוג שהדברים הבסיסיים יהיו מחולקים בשווה לכולם. באמצעות חינוך נגיע למצב בו אנו לא מרגישים שום צורך בכל יתר הדברים, מעל אלו הדרושים לנו לקיום נוח ושווה עבור כולם. השוויון צריך להתבטא גם במילוי ההעדפות האישיות ונטיות האופי של כל אחד, שצריך את מה שהוא אוהב ורוצה, במסגרת התקציב המוסכם הכללי. תקציב המדינה יהיה רציונלי, כלומר בגובה כזה שיאפשר לכל אדם לחיות ללא דאגה ומחסור. התקציב החודשי, לדוגמה, ישקף את סך ההוצאה של מה שכל אחד מאיתנו צריך, עבור קיום נוח ושוויון יחסי בין כולם, מזון, ביגוד, דיור, שירותים מהמדינה וכולי.

תפקידה של המדינה לספק לנו את כל הדרוש לנו לקיומנו, לא נצטרך לקנות בכסף שום דבר, אלא נהיה זכאים לקבל מהמדינה, באמצעות חלוקת תלושים לרכישת מוצרים. לכל אזרח יוקצה סכום, או מספר תלושים מוגדר והוא יוכל לעשות בהם כרצונו. הסעיף היחידי שלא יילקח בחשבון זה, הוא מערך החינוך לחיבור, שיטופל ויתוקצב בנפרד, כסעיף עיקרי, בגלל שהוא מהווה את הבסיס ההכרחי למיסודן ולקיומן של המדינה והחברה. כל השאר, הלוגיסטיקה, האספקה, החלוקה, הדאגה ההדדית, וגם מערכות החינוך, התרבות והבריאות, כל מה שקשור לחיים החומריים של האדם, יתקיימו על בסיס עקרונות חכמת החיבור ולכן האופן שלהן ישתנה מאוד, בהשוואה למצבן כיום.

כלכלנים יכולים לתמוה, מדוע אנו זקוקים לשיטה ולמנגנונים של חלוקה לתושבים, אם אפשר להסתמך על שוק חופשי ומסחר בין אנשים שכבר השתנו וחיים בערבות הדדית ביניהם. יש צורך בחלוקה, אחרת איך כל אחד ואחד יקבל את מה שמגיע לו, את מה שהוא זקוק לו כדי להתקיים ולחיות באותה רמת חיים רציונלית? איך התושבים יתנהלו בחיי היום יום שלהם, בהתאם לצורכי המשפחה, הילדים, בן או בת הזוג, והמשפחה המורחבת? הצרכים החומריים ברורים ומוסכמים, לרבות בית או דירה, חימום וקירור, מזון, שירותי בריאות, חינוך, תרבות, פנאי, חופשה, פנסיה וכולי.

מה החברה דורשת מהאדם בתמורה? השקעה בחברה, בעבודה, בתורנויות והשתתפות בחיי החברה. ודאי שנשתתף בכל אלה בשמחה ושכל אדם יתרום וישקיע כמיטב יכולתו, אבל הוא גם צריך לקבל את מה שמגיע לו כדי להתקיים בכבוד כמו כולם. מי יספק לו את הדרוש לו לקיומו, מי יבדוק מה באמת נחוץ לו? זוהי הסיבה שצריך ארגון, מערכת שלמה, כדי שכל אחד ואחד יקבל בפועל את כל מה שהוא צריך. הכול יתרחש ויתקדם על שביל הזהב, בקו אמצעי, כשמצד אחד יתקיימו הגבלות מסוימות שלפיהן נחיה, ומצד שני החברה תספק לכל אדם חינוך המבוסס על עקרונות רוחניים, והתוצאה תהיה שהאדם לא ירגיש מוגבל. כי הרצונות לרכוש יקר, לסמלי סטאטוס, ליאכטה, למטוס פרטי, קיימים בנו. הרי האנושות לא תחזור לימי הביניים. למרות החינוך לחיבור, טבע האדם ידחוף אותו לצרכנות יתר, אך הוא יידע שאין באפשרותו לממש את הרצונות האלה. החברה גם תגנה אותו ותשפיע עליו לקיים את ההסכמה ולחיות חיים חומריים בהתאם לחלוקה צודקת ועיקרון השוויון היחסי. בכל מקרה, חייב להיות מנגנון, שאינו פרוץ וחופשי, שידאג לכך שכל אחד יקבל את מה שמגיע לו לצורך אספקת כל צורכי החיים, לא פחות, אך גם לא יותר. במקביל, אחת התוצאות הרצויות של החינוך, היא שהחברה תשפיע על האדם ובהתאם הרצון שלו ישתנה, מרצון מוגזם לצריכה מוגזמת ולמותרות, לרצון נורמלי, מאוזן ורציונלי. האדם לא ירצה יותר מכך. כך פועלות במקביל שתי המערכות ההכרחיות האלה, חינוך מצד אחד ואספקה צודקת מצד שני.

אי אפשר להניח שהכול יסתדר בצורה טבעית, ללא התערבות והסדרה מצד המדינה ומערכות שלטוניות, שיתכננו ויבצעו. חייבת להיות פונקציית תכנון, תיאום ופיתוח, אחרת איך הדברים יסתדרו? אם צריך מכונות כדי לספק מזון, צריך לייצר את המכונות וגם את החלקים שלהן. מישהו צריך להסתכל על התהליך כולו ולדאוג שהוא מתממש בצורה יעילה ובהתאם לצורכי האוכלוסייה.

התנהלות כלכלית המבוססת על סחר חליפין, באמצעות שוק מבוזר המבוסס על עסקים קטנים בבעלות אנשים המצויים בתוך תהליך החינוך לחיבור, אפשרית אולי בקהילות קטנות, אך לא בעיר או מדינה המאכלסת עשרה מיליון תושבים ומעלה. בעיר גדולה כזו, אין באפשרותו של האדם לדעת איפה אופים לחם, היכן לקנות גבינה ואת שאר המוצרים והשירותים הדרושים לחיים נורמליים. חייב להיות מנגנון מרכזי, של תכנון, בירור צרכים, ייצור, חלוקה וכל שאר הפונקציות החיוניות כדי לקיים חיים בקנה מידה גדול ועל פי עקרונות החברה המקושרת הדדית. מבחינה כלכלית ולוגיסטית, צריכה להתבצע חלוקה, לכל אחד ואחד לפי רשימה. כל אחד יבנה את חלקו ברשימה המרכזית, מה הוא ייצר, מה הוא צריך, כל הנתונים מכולם יוזנו למחשב. כולנו נזמין ונקבל את הדברים הקבועים שהזמנו, בהתאם לאורח החיים שלנו ולכללי החברה. ברור שיש צורך בפונקציית ייצור, שתקבל את ההזמנות, במנגנון שיספק את התוצרת, במי שידאג למקומות חלוקה והספקה לתושבים, כי מדובר על אתגר לוגיסטי מורכב, לחלק כל יום מזון עבור עשרה מיליון איש בעיר אחת וכך זה יהיה בכל העולם.

לכן, אי אפשר להניח לכוחות השוק וליד נעלמה להתמודד עם מצב מורכב כזה, אי אפשר להניח שהדברים יסתדרו מעצמם, לפי קשרי האהבה בינינו. מה האהבה יכולה לעשות כאן? לא מספיק להשאיר את הכול לכוחות השוק ולהניח שבגלל שאנשים מצויים בתהליכי חינוך ותיקון, הדברים יסתדרו מעצמם.

 

"כל מדינה נחלקת לחברות אשר מספר מסוים של אנשים עם אמצעים המוכשרים לספק לעצמם את הספקתם בכל צורכם מתחברים לחברה אחת".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 851)

 

"המדינה מחולקת לחברות. מספר אנשים המוכשרים לספק לעצמם הספקתם בכל צורכם יכולים להיבדל לעצמם לפי רצונם בחברה מיוחדת".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", שם, עמ' 852)

 

עלינו להתייחס לכל הקטעים מ"כתבי הדור האחרון" בצורה מאוד זהירה. לא תמיד ברור בקשר לְמה בעל הסולם כתב את הדברים, איך הוא תכנן לממש אותם. השאלה פשוטה מאוד. אם יש לנו עיר גדולה, מה נעשה עם מספר חברות, עם אנשים מוכשרים? אנו חשופים למכות ולצרות. אם מחר בבוקר עשרים מיליון איש קמים, כל אחד מהם זקוק לשלוש ארוחות ביום. מי יספק להם את זה, האם הם יתחילו להתארגן ביניהם? מי יפגיש בין כל הצרכים לכל האמצעים, מי יתאם איך זה עובד?

מנגנון מרכזי כזה של תכנון, ייצור וחלוקה יהיה הרבה יותר זול בהשוואה לשוק מבוזר המבוסס על התארגנות עצמית בינינו. מדוע? כי אם ניתן לארגן רשת לוגיסטית גדולה של אספקה, שתעבור מדירה לדירה או דרך חנויות גדולות ותחלק את כל המזון הנדרש, הנדרש בלבד ולא כמו שכיום רשתות המרכולים משופעות במוצרים מיותרים, אז האנשים יבואו ויקחו לפי הכרטיס שלהם, או חלופה דיגיטלית שלו, את כל מה שהזמינו, לשביעות רצונם ובצורה בטוחה ונוחה. בשביל מה הם צריכים לרוץ, לנסות ולהתארגן, לעשות ממש שמיניות באוויר, כדי לספק לעצמם את צורכי המחיה שלהם? ומה יעשה מי שאיננו מוכשר?

למרות שבמצב הביניים אנו נמצאים כבר בקשרי אהבה ובמסירות אחד לשני, בהשוואה למצב הנוכחי, עדיין חסרה מומחיות, חסרה מערכת, וזה יוצר קושי מיותר. הזמנים בהם לכל אחד ואחד היה בהישג יד כל מה שהוא זקוק לו, חלפו. עלינו לדאוג למערכות החיים והאספקה בעיר הגדולה. לָמה שלא נדאג להם, לָמה שלא נבנה מערכת אספקה יפה, טובה, מקצועית, ודרכה נספק את הכול לכולם? נשתמש במשאיות קירור שמגיעים איתן לבתים, למרכולים שמחלקים לכולם, לָמה לא? ניתן לבצע זאת גם בחלוקה דרך חנויות, וצריכות להיות דווקא חנויות קטנות, לא סופרים גדולים, אלא חנויות קטנות בקרבה מיידית לכל בית, כי בסך הכול מה אנחנו צריכים? סל קטן וזהו. אי אפשר להחזיר את החברה האנושית לימי ביניים, הרי מאז התרחקנו מהטבע. עם ריכוזי אוכלוסין של עשרות מיליונים במקום אחד, שהרוב המכריע שלהם לא יודע הרבה על מערכות החיים ההכרחיות לקיום, ממש כלום.

 

"כתבי הדור האחרון" מתארים עתיד ריאלי ובר השגה

קשה לראות קדימה את מצבה הסופי של החברה האנושית, כיצד היא תתפתח. מדובר על תהליך, שבצידו צפויות גם בעיות מצד הטבע, או מלחמה. בהתאם, אנו זקוקים ליכולת לוגיסטית ולרזרבה במחסנים שלנו, שתאפשר לנו להתגבר על בעיות אפשריות ולספק לעצמנו את כל מה שנצטרך. קו המחשבה חייו להיות ריאלי, מציאותי, ולא לפנטז מציאות אידיאלית, בתקופת התיקון של האנושות. הגישה חייבת להיות ריאלית ולא אוטופית. ודאי שתיתכן מלחמה ולכן מערכת הביטחון נשארת במצבה הנוכחי, יהיו מומחים מטעם המדינה שיחליטו איך לתקצב אותה, כדי שתמלא את תפקידיה החיוניים ובמקביל תהיה חלק מהחברה ותתקיים תחת אותן המגבלות והזכויות שכל אחד מאיתנו קיבל על עצמו בחברה מקושרת שכל חלקיה מחוברים ועבור מטרה אחת.

בכתבי הדור האחרון, בעל הסולם לא כתב ממש על הדור האחרון. מדובר על רשימות שהוא כתב, בהזדמנויות שונות ולא בצורה עקבית. אנו לא יכולים ללמוד מהכתבים האלה את הפילוסופיה וההסתכלות שלו על המצב העתידי כולו. אבל בכל זאת, בעל הסולם נותן לנו מספר נקודות בהן הוא מתאר איך זה יקרה. הוא גם לא כותב לאיזה מצב הוא מתכוון, כלומר, האם הוא מתאר חברה במצב שעל פי חכמת הקבלה נקרא "גמר התיקון", כלומר שכל חבריה השלימו את תהליך התיקון של האגו הפרטי שלהם וחיים בהרמוניה מלאה, כאיש אחד בלב אחד? או שהוא מתאר מצב ביניים, בין המצב הנוכחי למצב של "גמר התיקון"? כנראה שבעל הסולם לא כתב על מאפייני החברה בשלב ההתפתחות הסופי שלה, כיוון שהוא מתייחס למצבים בהם יהיו אנשים שהחברה לא תרצה לקבל במסגרת חברת הדור האחרון. בעל הסולם כותב על אנשים שייתכן שנצטרך לגנות אותם ואפילו להרחיק אותם ממסגרת החברה העתידית, בגלל שהם עדיין לא מסוגלים לחיות בה, כלומר הוא מתייחס בכתביו למצבים שעדיין אינם מתוקנים לחלוטין. עדיף להתייחס למצב הביניים, כי הוא קרוב יותר אלינו. ייתכן שאנו יכולים להתקדם לקראתו בצורה מסוימת, מכל מיני היבטים וצדדים, בהדרגה. חשוב להישאר מעשיים ולא לעסוק בפנטזיה, אוטופיה, על משהו שאין לנו מושג מתי יקרה.

ברור שבשלב מתקדם מספיק בתהליך התיקון של האדם והחברה האנושית, כולם יהיו כבר מתוקנים, לאף אחד אין אפילו רגע של רצון אגואיסטי שמתפרץ בו, כולם ניזונים מדברים הכרחיים בלבד לקיומם, אף אחד לא לוקח שום דבר לעצמו, כולם פועלים לטובת האחרים, ואז מתקיימת גם רמת צריכה מינימלית. במצב כזה יש חלוקה צודקת לכולם, כי אף אחד לא לוקח לעצמו יותר ממה שהוא צריך, וכולם רוצים לתת לכולם את כל מה שיש להם, מעבר לאותה רמת קיום הכרחית ונורמלית. אבל צריך להיזהר מפנטזיות, כי אחרת אין טעם לעסוק במדינה, תפקידיה ותקציביה. הרי חייבים לתכנן את החקלאות, התעשייה, החלוקה. במקום מסוים צריכים מכונות, וצריכים לייצר אותן במקום אחר. כדי לייצר אותם במקום כלשהו צריכים להכין חלקים ומנגנונים. צריכים מנגנונים שידאגו לכל הצרכים והמערכות בשלמות. עצם העובדה שבעל הסולם עוסק בכך בכתבי הדור האחרון, מעידה כי הוא תיאר מדינה שעדיין מתקיימת בצורה שעדיין לא נמצאת במצב המתקדם ביותר האפשרי.

אם נגיע למצב בו אנו מסתפקים, בצורה גשמית, במה שקיים בדרגת החי בטבע, אז באפשרותנו לקבוע, מעתה והלאה, מה אנחנו צריכים. נרשום לעצמנו את כל הדרוש מבחינת מזון, בריאות, חינוך, לכל הגילאים, מגיל צעיר ועד זקנה, דיור ובהתאם נוכל לחשב כמה אנו צריכים לייצר ואיך לספק את כל הצרכים הללו. לכאורה המנגנון הוא פשוט למדי. אבל בפועל הוא מורכב ביותר, כיוון שצריך לתכנן את כל הדברים יחד, במקביל ובצורה אינטגרטיבית, ולכן ניתן יהיה לקבץ ולרכז אותם, לתוכנית אחת, אולי אפילו למחשב גדול אחד.

 

כלכלה יעילה ותכליתית המשרתת את האדם

אי אפשר להשוות את השיטה הזו לקומוניזם, כי בכך אנו מוחקים את היסוד לחברה החדשה, לשיטה הכלכלית החדשה, שהוא החינוך. בחברה ובכלכלה החדשים, הכול יתקיים מטעם הרצון להשפיע לכולם, לחלק לכולם. זה לא אומר שבונים את כל השיטה מהתחלה. אם, באמצעות החינוך, חברות וארגונים קפיטליסטים יחליפו את פונקצית הרווח שלהם וירצו להרוויח בהשפעה לזולת ולא להגדיל את הרווח העצמי שלהם, אם הם ישתמשו ברצון לקבל רק בכוונה על מנת להשפיע לזולת, ודאי שהם יוכלו להשתלב במערכות קיום החיים, הכלכלה והלוגיסטיקה בחברה המתוקנת.

אין גם מקום לחשש מ"ממשלה גדולה", או מוויכוח לגבי מהי צורת השלטון היעילה, ממשלה קטנה או גדולה, כי ההבדל בין הממשלה לעם לא יהיה מהותי כמו שהוא כיום. אם כולם פועלים מטעם ההשפעה, כל הוויכוח הזה מיותר והגישות מתמזגות לגישה אחת, יעילה ומתאימה למצבה של החברה. אנו כחברה מעוניינים לשמור על המוסדות והארגונים הקיימים, רק בצביון אחר. מדובר על מוסדות חיוניים, אי אפשר בלעדיהם, בלי השירותים והמוצרים שהם מספקים לכולנו. ההבדל יהיה בכך שחומר הדלק שלהם יהיה שונה, הרווח המצופה אחר, במקום רווח עצמי מקסימלי, תבוא טובת הכלל והשפעה. אבל עצם הקיום שלהם אינו מוטל בספק, גם בחברה החדשה.

אנו צריכים ליצר מכונות, לספק את המוצרים והשירותים החיוניים, מזון, הבתים ופתרונות דיור. בני האדם יחיו כמו שהם חיים היום. ההבדל היחידי יתבטא בכך שנסתפק בהרבה פחות דברים בהשוואה להיום, מפני שבמקומם נתמלא ברוח, בקשר עם הזולת, זוהי האספקה הרוחנית שנתחיל לקבל, שאיננה בנמצא כיום. אבל כמובן שיש לנו צורך באספקה גשמית.

איך החברה תספק את אותה אספקה גשמית רציונלית, ההכרחית לקיומו של האדם?

אי אפשר להסתפק ולקבוע שהכול יסתדר באמצעות החיבור בינינו. האדם יגיע למצב שבו הוא מעוניין להתחבר, אבל סביר שהוא אינו יודע כיצד הוא רוצה לתרום, אולם עדיין אינו מוכשר לכך, הוא ישאל את עצמו מה רוצים ממנו, יבקש הנחיות, יצהיר על הנכונות שלו להשתתף. החברה תצטרך לדאוג לכל האזרחים, הם הרוב המכריע, אולי 99 אחוז מכלל האוכלוסייה. כיום, האנשים המוכשרים ביותר, המעוניינים להרוויח, לשלוט באמצעות הכסף, מקימים חברות, עסקים, ארגונים ומגיעים להישגים אגואיסטים.

 

תחרות כן, אבל על מה?

בחברה ובכלכלה החדשים, אפילו במצב הביניים, נראה גם אנשים כאלה, שיעשו רבות למען החברה, אך לא כדי לספק את האגו, אלא מתוך השפעה ואהבה. במסגרת החינוך לאהבת הזולת, אותם אנשים בעלי עוצמה, ידע, ורצון גדול, שמחפשים אחרי הרווח שלהם, יבינו שהם יכולים להרוויח יותר מבעבר, במקום שטר ירוק הם יכולים להרוויח מילוי פנימי, מילוי שמעלה אותם, שנותן להם אופקים של העולם העתידי, אז לָמה שלא יעשו את זה למען הקהל? לָמה צריכים להרוס את זה? אותו דבר לגבי נושא התחרות. לאחר השינוי בבני האדם, אי אפשר לדמיין איך אנו יכולים להתקיים בלי תחרות.

הגישה חייבת להיות רציונלית ולא מבוססת על פנטזיה. זה נכון לגבי מערכות חיים ואספקה ובאותה המידה לגבי תחרות. החינוך לחיים בחברה מקושרת מתבסס על הרצון לקבל. ניקח לדוגמה שני אופי לחם, שניהם רוצים לספק לחם לאותו הציבור, כל אחד מקבל תמורתו כסף או משאב אחר, הכרחי לקיומו והחזקתה של המאפיה שלהם, כדי שיוכלו להמשיך ולספק לאוכלוסייה לחם. גם אם התמורה שתתקבל מהלקוחות לא תהיה בכסף, ברור שהיא צריכה להיות מוחשית ופונקציונלית. האופה אינו יכול לספק לכולם את האהבה שלו בצורת לחם, אלא הוא זקוק לקמח, לחשמל, מים, מכונות, לאנשים שיעזרו לו, לכן ברור שכך הדברים ייעשו ושאנו זקוקים לכל המערכות. אין סיבה שבחברה כזו יהיה רק אופה לחם אחד. למשל, נניח שאחד האופים הוא בעל גישה טובה יותר לעסקים מהשני, ולכן הוא הקים מנגנון ייצור זול יותר, או שמאפיה אחת מייצרת לחם טוב וטעים יותר מהשנייה.

תחרות יכולה להתקיים, במובן שהייצור או מתן השירותים יבוצע על ידי יותר מיצרן או ספק אחד, אבל היא לא תישא את האופי השלילי וההרסני של התחרות כיום. לא שהייצור יהיה אחיד ובאותה איכות גבוהה על ידי כולם, כי אנו עוסקים בחברה גדולת מימדים, לכן יש זכות קיום לבעלי עסקים רבים, לבעלי מקצוע רבים ויש סוג של תחרות ביניהם, על איכות הפעולה שלהם למען הציבור. כל גורמי הייצור מעוניינים לספק כמויות גדולות יותר, באיכות הטובה ביותר, בטעם הטוב ביותר ובנגישות וזמינות גבוהה לכולם, ומכל הלב לכולם, ועל זה התחרות. אם לא תהיה תחרות, לא יהיה טוב.

 

קפיטליזם אלטרואיסטי?

המודל הזה הוא קפיטליזם הפוך, אלטרואיסטי, בו כל אחד מאיתנו רוצה לעשות את הטוב ביותר למען הקהל. בניגוד לרושם ראשוני שעלול להתקבל מהקפיטליזם האלטרואיסטי, הוא אינו מבוסס על הנחה נאיבית לפיה אנו יושבים על ענן, אלא על ההכרה שמה שמניע אותנו הוא הרצון האגואיסטי שלנו, הרצון לקבל, שגדל ומשתנה כל הזמן, ועלינו לתקן אותו בכל פעם מחדש. אנו צריכים להשתמש בו, כי על ידו אנו מבצעים פעולות של השפעה לזולת ולחברה. אם לא יהיה לנו רצון לקבל, לא נוכל להשפיע, לא יהיה לנו במה. עלינו להיות בעבודה מתמדת של אהבת הזולת, נגד הרצון לקבל שלנו. זו עבודה מגוונת והיא כוללת מצבים רבים ואפשרויות להשפיע יותר, לקיים תחרות על השפעה, לאהוב יותר את הזולת. תחרות כזו מאפשרת לאדם להתקדם לקראת אהבת הזולת ולתרום להתקדמות של האחרים לקראתה. בעל הסולם הסביר שבחברה המתנהלת על פי הקומוניזם האלטרואיסטי, תתבצע גם חלוקת מדליות ואותות הצטיינות בגין מעשי השפעה, כך שהתחרות אינה נעלמת.

העולם המקושר הדדית מצטייר כעולם יפה, שמתקיימת בו תחרות, אבל היא תחרות יפה, טובה. ייתכן שנתחבר ביחד כדי לייצר משהו, ויכול להיות שאדם בודד יעשה זאת בצורה כזו ואחר בצורה טובה יותר, אבל ודאי שהכול יתבצע ויתקיים מתוך אהבה. אם אדם או מפעל מסוים יודע לבצע או לייצר משהו טוב יותר מאחרים, אז הם יספרו על כך, ישתפו בידע ובתהליכי הייצור את כולם ומי שיזכה לשמוע את זה מהם יקבל זאת מהם באהבה. כל ההתנהלות תשתנה מהתנהלות המבוססת על יריבות, לתחרות המבוססת על אחווה ורצון להשפיע, אבל תחרות חייבת להתקיים, כי המצע שלנו, שמפעיל כל אחד מאיתנו, הוא הרצון לקבל והוא אינו נעלם.

וודאי שיהיו תקלות וקשיים, בגלל הרצון לקבל שכל הזמן מתפתח ומשתנה, אך הקלקולים המתגלים אינם שייכים למדינה, כי החינוך לחיבור ולאהבת הזולת אינו מוגבל לרמת המדינה, אלא שייך כולו לחברה האנושית. את החינוך לא נותנים למדינה, אלא לאנשים הגרים בה, וגם אם לא תהיה מדינה כישות בפני עצמה, אלא חברות, מלכ"רים וארגונים, הם מוקמים, מנוהלים ומורכבים מאנשים.

במערכת כלכלית וחברתית כזו, המשקל של המדינה כישות על, פוחת בהשוואה לחשיבות ולעוצמה של העם עצמו. נניח שאין מדינה ויש רק חברות פרטיות, מלכ"רים. כל מלכ"ר מקבל תוספת כספית מהקופה הכללית, אבל שומר על עצמו כמערכת פרטית וכך יוקמו מערכות חיים שונות, כמו מערכות אספקה, מערכות ניהול, מערכות ייצור, חינוך ובריאות. בבעלות מי הן נמצאות? בבעלות החברה האנושית, הכללית. לכן אין חשיבות רבה לקרוא למערכת כזו "מדינה". כי כל המערכות מייצגות ופועלות עבור העם, בבעלות העם. גם כיום, אם נסתכל על כל משרד ממשלתי, האם הוא לא מחולק לאגפים המטפלים כולם באוכלוסייה, דרך העיריות, דרך רשויות וחברות ציבוריות למיניהן? בוודאי שקיימת חלוקה כזו. לכן מה שכותב על כך בעל הסולם אינו חריג, אלא מאוד מציאותי.

 

בנייה משותפת של תקציב המדינה, מתוך חיבור ואהבה

במדינה כזו, המתנהלת על פי גישת הקפיטליזם האלטרואיסטי, התקציב הוא פשוט בהשוואה למערכות התקציביות המורכבות כיום, ומבוסס על הנחת היסוד, שנצמצם את כל האספקה והצריכה לרמה רציונלית, בכל מערכת ומשרד ממשלתי, עירוני ומקומי. למשל, במערכת הבריאות, נחשב, נייצר ונחלק בצורה יעילה ועל בסיס צרכים אמיתיים את כל אספקת התרופות ובכלל את השירותים והאמצעים במערכת הבריאות כולה בהתאם להערכה רציונלית של מקורות ואמצעים, בניגוד למצב הקיים, לפיו התקציב וכל המערכות מנופחים, למשל כששולחים אותנו לבדיקות שאין בהן צורך כדי להצדיק את המנגנון הגדול ומלעיטים אותנו בתרופות שאין לנו צורך בהן.

כשבונים יחד תקציב למדינה, על בסיס החיבור והאהבה, כל העיוותים הקיימים והנזקים הנגרמים מהם לקופה המשותפת ולתושבים, ייעלמו מאליהם. כיום 90% מהתקציב מוקצה למערכות ולצרכים מיותרים, החל מרמת ההתנהגות והרגלי הצריכה והחיים של האדם ועד לרמת האוכלוסייה כולה, שמחייבת הקצאת תקציבים גדולים במיוחד. התקציב החדש, הריאלי, המבוסס על צריכה רציונלית, איזון וסיפוק צורכי הקיום הנורמליים של כולם, לא פחות אך גם לא יותר מהם, יהיה קטן משמעותית מזה הקיים ובו זמנית יענה בדיוק על צורכי האוכלוסייה, וייטיב את מצבנו. ההפרש בין התקציב המנופח הנוכחי לבין אותם 90% מיותרים, יהווה את המסגרת התקציבית החדשה.

 

עתידו של הכסף

ההכנסות מקורן בכך שאנשים עובדים. אפשר לקרוא לזה מסים, אך בפועל זה יהיה דגם כלכלי שדומה יותר לקיבוץ. אנשים עובדים ומקבלים אספקה וצורכי מחייה מהקיבוץ. אף אחד לא מקבל כסף, אבל כל אחד מקבל שירותים, מזון וכל מה שהוא צריך.

במצב מתקדם כזה של החברה האנושית, אין כסף. אין בו צורך ולא יהיה בו שימוש, אבל זה כבר בשלבים המתקדמים יחסית של התיקון והבנייה של הקומוניזם האלטרואיסטי, של חיים לפי שיטה כלכלית וחברתית מאוזנת, רציונלית ומתוך איזון עם הטבע. עד אז, לפחות כל עוד מערכת הביטחון נחוצה לנו, ברור שהכסף יוסיף להתקיים ויהיו בו שימושים הדומים לאלו הקיימים כיום.

אבל במצב שכולו טוב, באותם שלבי התפתחות מתקדמים יותר של האדם והחברה האנושית, האדם יחיה כמו בקיבוץ. הוא ישקיע את כל מה שיוכל, בהתאם למה שדורשים ממנו, יעבוד לפי מכסת שעות שתיקבע החברה, ויקבל ממנה את כל מה שנחוץ לו לקיומו, ברמת חיים נורמלית, כפי שמגיע לכולם, על פי עיקרון השוויון היחסי.

ודאי שיהיה צורך גם במערכת חשבונאית, שתעסוק בחישובי בלאי, בחשבונות, בהשקעות הדרושות לחידוש הציוד ואמצעי היצור ובהסדרת תשלומים או סחר חליפין מול קבלנים ובעלי מקצוע. בקיבוץ כזה, חייבת להיות הנהלה, יהיה גם רואה חשבון, חשבות ושאר פונקציות של פיקוח וניהול. מדוע? כי יהיה בהם צורך. קיבוץ כזה, מדינה כזו, צריכים לדעת אילו מכונות נצטרך, כמה כסף אנחנו אמורים להקצות לרכישה עתידית שלהן, לברר אילו מכונות לרכוש ומהיכן ולקבל החלטות רבות נוספות ההכרחיות לתפקוד תקין ויעיל של המערכת הכלכלית והחברתית. כך תפעל הנהלת הקיבוץ, או המדינה, אבל החלוקה כוללת בתוכה גם מפעלים וגורמי ייצור.

אבל אין זה תפקידה של הממשלה להיות אחראית על החלוקה של צורכי החיים לאוכלוסייה. בעל הסולם כותב שמי שיבצע את החלוקה הן חברות של העם, בדומה למצב הקיים כיום, באמצעות משרדים, רשויות מקומיות וגופים נוספים.

מערכת כזו חייבת להתנהל כשתקציב מסודר לצידה. הוא יהיה שונה במאפיינים רבים בהשוואה לשיטה התקציבית המעוותת הנוכחית, המנופחת והבזבזנית. גם אם בשלבי ההתפתחות המתקדמים של החברה, לא ייעשה שימוש בכסף, עדיין יהיה צורך בתקציב, בחשבון, אם לא על בסיס כסף אז על בסיס גורמי ייצור, מכונות, חליפין של תפוקות ותשומות. יהיה צורך לתכנן ולהיערך להחלפה של מכונות ולסרגל הזמנים שלה, נצטרך גם לבנות מחסנים, בניינים ודירות נוספים. חייבים לתכנן ולהיערך לקראת ההתפתחויות האלה מראש, אחרת, מאיפה נקבל את אותם גורמי ייצור הכרחיים? מישהו בחברה צריך לדעת שעליו לייצר אותם עבורנו.

תקציב כזה עשוי לבלבל את הכלכלנים של היום, כיוון שבמקום להתבסס על כסף, התקציב יחושב לפי שעות, לפי מספר שעות אדם, או לפי עלות של מכונות וגורמי ייצור, בהתחשב בתשומות הדרושות ובתפוקות הצפויות. החשבון התקציבי חייב להתבצע, בכל מקום. לא נוכל להתקיים בלעדיו. התקציב הוא חשבון כולל עבור המדינה כולה. ניתן לבצע זאת, כי אם אנו עובדים ללא תחרות במאפייניה הנוכחיים, וללא פרסומות המעודדות צריכה מוגזמת ותחרות, אנו יודעים לחשב איזה כמויות ומוצרים אנו צריכים לייצר, בדיוק לפי הצורך לא פחות ולא יותר. מערכת תקציבית כזו חייבת להיות מערכת שלמה, אינטגרטיבית, יפה, שמכירה וצופה נכון את הצרכים מצד אחד ואת המשאבים מצד שני. אפשר לבצע את החישובים עצמם בכסף, או לפי שעות עבודה והשקעות, אבל ברור שצריך לחשב.

לדוגמה, אם הוחלט על תכנית פיתוח, לפיה תוך חמש שנים נצטרך, נניח, להחליף כמות מסוימת של מכונות, לבנות כמות מסוימת של מבני ציבור ומפעלים, להגדיל את כוח העבודה באחוז מסוים, כדי לספק לאוכלוסייה את הדרוש לה. אם המדינה התבקשה לספק לתושבי עיר מסוימת לחם, אז גורמי הייצור צריכים לדעת את הכמויות וקצב הגידול של כמות התושבים כדי לספק לכולם את הלחם. מישהו יצטרך לחשב את הצרכים, בהתאם לכמות האוכלוסייה ובהנחה שהיא תגדל ב-10% במשך 5 שנים, ולהיערך לגידול במכונות ובכוח העבודה הדרושים כדי לספק את הביקוש הצפוי, תוך התחשבות בבלאי של המכונות, בצי משאיות החלוקה ובשאר הגורמים ההכרחיים לאזן בין הביקוש להיצע.

כל יצרן או ספק שירותים צריך להכיר את כל הפרמטרים האלה, לחשב אותם, להיערך לקראתם, לתכנן את רכישת חומרי הגלם, אמצעי הייצור וכוח האדם, כי הוא רוצה להיות מאוד יעיל בייצור ומועיל לחברה. איך היצרנים וספקי השירותים יידעו לקראת מה להיערך? זוהי הסיבה שחייב להיות מעלינו גוף גדול יותר, מרכזי, המזרים את כל המידע למחשב, ומנפיק הזמנות למפעלים למיניהם, ליצרני המכונות, למפעלי התבואה ולכל שאר מערכות הייצור ונותני השירותים. כך, בסופו של דבר, הדברים יסתדרו עבור כולם בצורה עגולה, משולבת ואחידה. אמנם החישוב מתבצע ללא כסף, אבל את החשבון אנו צריכים לעשות בכל מקרה.