כסף ומסך: חשבון הפוך

כסף הוא שווה ערך, אקוויוולנט ליגיעת האדם, כלומר עד כמה הוא משקיע, עד כמה הוא תורם לחברה, ובהתאם לכך, כמה הוא רשאי לקבל מהחברה, הכול לפי דין וחשבון. כמו שכל העולם מתקדם לפי דין ורחמים, כך שוקלים את האדם, בכפות המאזניים, המאוזנים בקו האמצעי. היחס בין התרומה של האדם לחברה לבין מה שהוא מקבל ממנה בתמורה הוא יחס ישר, ככל שהוא תורם יותר, כך מגיע לו לקבל יותר. כמובן שהחשבון הזה מותאם ליכולותיו, כי ישנם פרמטרים רלוונטיים שאינם בשליטתנו. אם האדם מוגבל פיזית או נכה, או סובל מליקוי התפתחותי מבחינה רגשית, שכלית או פיזית, אז בהתאם למצבו על החברה להתחשב בו. אבל הכלל הבסיסי, הכתוב בכל חוקה, הוא שכל אחד, כל אדם באשר הוא, זכאי לקבל מהחברה את כל מה שמגיע לו. עלינו לבצע תיקון למצב שהאדם קיבל מהטבע, או מהחינוך שעבר ומתנאים נוספים שלעת עתה אינם תלויים בו. ייתכן שהאדם מסוגל לשפר את מצבו, ולכן עלינו כחברה להתחשב דווקא במה שלא תלוי בו, כדי לספק לכל אדם רמת חיים מכובדת. כלומר, תפקיד החברה לאזן בין היכולות הטבעיות האישיות של חבריה ולסייע לאלו שאינם מסוגלים, למרות שהם מנסים כמיטב יכולתם, להגיע לרמת חיים שתאפשר להם ולבני משפחתם קיום מכובד, בהתאם לסטנדרטים שהחברה קבעה.

הכסף משמש כשווה ערך לְמה שהאדם מסוגל לתרום מעצמו לחברה. כשמדובר על חברה אלטרואיסטית, כלומר במצב בו האדם פועל מתוך הרצון שלו לתרום לחברה, הוא רואה את הרווח שלו בתרומה לחברה, ולא בזה שאת הרווח הוא מקבל מהחברה.

מדובר על חשבון הפוך מהחשבון האגואיסטי שמיועד לתת כמה שפחות ולקבל בתמורה כמה שיותר. ככל שנתקדם במסגרת החינוך העל פי עקרונות חכמת הקבלה, כך נצטרך לעשות פחות ופחות חשבונות, העיסוק והדאגה על החומריות יפסיקו להוות את העיסוק העיקרי שלנו, כי האדם יקבל את מה שדרוש לו לקיום נורמלי ורגיל, וכשהוא משוחרר מדאגות כאלה, כל החיים שלו יוקדשו לתרומה לחברה. זו הסיבה שכסף הוא קשור למונח "מסך", שמקורו בחכמת הקבלה. כלומר, ככל שאדם רוכש כוח התנגדות לאגו שלו וכוח תרומה לחברה, הנקרא "מסך", כך נצטרך לתת לו פחות ופחות מידות, מסגרות, הגבלות ואיסורים.

 

כסף כאומדן ליחסי האדם והחברה, עד גמר התיקון

אשר לקיומו של כסף בכלכלה האלטרואיסטית, עלינו להבחין בין כסף כאמצעי תשלום, לבין המשמעות החברתית שלו. הכסף הוא בראש ובראשונה קנה מידה ליגיעה של האדם, לתרומה שלו לחברה, ובהתאם לכמה הוא מסוגל ורשאי לקבל חזרה מהחברה. ודאי שהמידות האלה של הכסף, הפונקציות הללו של הכסף ימשיכו להתקיים, גם בחברה המתוקנת, עד שהעולם יהיה מתוקן כולו בצורה מושלמת, בה כל אחד ואחד יתרום מכל הלב שלו, ודווקא בזה הוא יראה את החיים שלו כשלמים ומוצלחים. אולם עתידו של הכסף כאמצעי תשלום ומטבע עובר לסוחר בחברה ובכלכלה מתוקנים, לוט בערפל. ייתכן שלא יהיה שינוי מהמצב הנוכחי וייתכן שיהיה שינויים. האם זה באמת משנה? מה זה חשוב אם לשטרות תהיה צורה פיזית אחרת, או רישום אחר, אולי נגיע ליכולת טכנולוגית לפיה לכל אחד יהיה מכשיר אלקטרוני אישי לשימוש בכסף?

במסגרת השימוש החברתי של הכסף כקנה מידה, אין חשיבות במה יספרו את הכמויות שהאדם תרם או לקח מהחברה. אבל החשבון עצמו הכרחי ולפיו כל אחד ואחד יצטרך לתת לעצמו דין וחשבון על היחסים שלו עם החברה, כמו חנווני שעורך חשבון יומי בפנקסו. כי החשבון הוא עם המערכת הכללית, הרוחנית, זוהי הסיבה שנצטרך לבנות את יחס האדם עם המערכת הגשמית, בדיוק בהתאם לחוקים ולאופי של המערכת הרוחנית.

לפי אותה משנה, יש לכל המערכת בעל בית אחד וכל העולם דומה לחנות מכולת, כל אחד יכול לבוא וללוות, כלומר לקנות בהקפה. זה ברור, כי מלכתחילה האדם חייב להאכיל את עצמו, ואנו צריכים לספק לו את כל התנאים למחיה, בהווה ובעתיד. המשוואה ברורה. מלכתחילה אנו מספקים לאדם לימוד, חינוך, תמיכה חברתית, מקום עבודה, מקום יגיעה שבו יהיה מסוגל לתרום לחברה לפי היכולות הטבעיות שלו. אז, אחרי שהוא יתברג ויתכלל בחברה, מתחיל החשבון של החברה עם האדם. עד לרגע זה, האדם זוכה לאשראי מהחברה. החברה חייבת לספק לאדם את התנאים המינימליים לקיום מכובד, נורמלי. במידה רבה זה מה שמדינות הרווחה עושות גם היום, באמצעות מערכות סוציאלית ורווחה. אבל מייד אחר כך, הכול מתנהל לפי דין וחשבון, על כל אחד ואחד, גם בכמה שהוא נותן ותורם לטובת החברה וגם בכמה שהוא מקבל ממנה. בהתנהלות כזו, הכסף משמש כאקוויוולנט לחשבון הזה, לנתינה ולקבלה, כדי שהם יהיו מאוזנים.

הצורך בכסף ימשיך להתקיים, כל עוד החברה האנושית מצויה בשלבי התיקון, כי האגו שלנו גדל ומתפתח כל הזמן. אנו שונים מבעל החיים, שכמה שבועות מרגע שנולד הוא כבר בעל חיים גדול, וכעבור חצי שנה או שנה היא ראויה להתקיים לבדה. האדם גדל במשך עשרים השנים הראשונות, וגם אחר כך האגו שלו מושך אותו לאורך כל החיים שלו, לכל מיני כיוונים. אנו לא בעלי בית על המנגנון הזה. האגו שגדל ומתפתח הוא הסיבה שאנו צריכים להתקין סביב האדם סביבה שתשמור עליו, שתחנך אותו וגם תגביל אותו. סביבה שתשווה לו בכל פעם פורמט חדש, צורה חדשה, לשימוש נכון באגו שכל הזמן גדל ומתגלה, וכך זה צריך להיות עד לגמר התיקון. מהי משמעות המושג "גמר התיקון"? זהו מצב בו תיקנו את כל האגו שנמצא בתוכנו, בגלוי, וגם זה שמסתתר בתוכנו. גמר התיקון הוא מצב שבו כל הדחפים האגואיסטיים שלנו, הדחפים להשתמש בכולם להנאה העצמית שלנו, יצאו, התגלו וכל אדם תיקן אותם מדחפים אגואיסטיים לכאלו המכוונים על מנת להשפיע לחברה ולא לעצמו. התוצאה של שינוי כזה באדם היא שהוא מגיע להיות אדם מתוקן. לכן, בגמר התיקון אין לנו צורך בשמירה ובהגבלות על האדם, והן הופכות ללא מועילות ואינן רלוונטיות, כי האדם כבר תיקן את עצמו. אנשים מסוימים יתקדמו למצב כזה יותר, אחרים פחות, אבל כל עוד לא נגיע לגמר התיקון הכללי, כלומר למצב בו כל אחד מאיתנו מגיע לגמר התיקון הפרטי שלו, השמירה חייבת להתקיים, לרבות זו של הכסף, שצריך למדוד את האדם ביחס שלו לחברה, בצורה הדדית. הכסף הוא חלק מהשמירה שחלה על האדם, החי בתוך חברה, כל עוד לא הגיע לגמר התיקון שלו ובהתאם הוא ידע מה וכמה הוא נתן לחברה ובהתאם כמה קיבל ממנה בתמורה. ייתכן שנגיע למצב כזה, בתהליך ההתפתחות והתיקון, בו האדם עצמו יהיה מעוניין לדעת כמה הוא יכול להוציא, בגלל שכבר אין לו רצון להיות אחד שמקבל, אלא הוא רוצה להיות התורם, הנותן, המשפיע לחברה. בהדרגה, השמירה תהיה פחות נחוצה, כי האדם בעצמו יהיה מעוניין בהשפעה, בנתינה. אפילו אם נאפשר לו לקבל מהחברה ללא שום הגבלה, הוא לא יהיה מעוניין בכך, ירגיש שאינו מסוגל לכך ושהוא צריך למדוד את עצמו, האם מותר לו או אסור לו. האדם יגיע למצב בו החשבון שלו גדול יותר מהחשבון האגואיסטי הצר שלו. כלומר, החשבון לתרום לחברה גדול יותר מאשר לקבל לעצמו. הוא צריך לדעת היכן הגבול שלו, כי אם הוא לוקח יותר מהחברה אז הוא מזיק גם לעצמו וגם לחברה, והוא לא מסוגל לחיות במצב כזה. לכן הוא דורש בעצמו וביוזמתו, הוא מעוניין שיהיו לו גבולות והגבלות. כמו ילד שמתפרץ, שמעוניין שישמרו עליו, כיון שהוא מודע לכך שאחרת הוא עלול להזיק לעצמו ולאחרים.

בעל הסולם כותב שיהיה מנגנון מיוחד כזה, שיהיו בחברה אנשים מסוימים שכביכול יספרו כמה אדם נותן לחברה וכמה מגיע לו לקבל בתמורה. האדם מסכים לחשבון כזה מראש, מפני שהוא שומר עליו, כדי שילך בדרך התיקון. אנו צריכים להגיע לגובה רוחני מסוים, שכולנו נהייה עם כוונה על מנת להשפיע הרוכבת על הרצון לקבל שלנו, שכולנו נחיה מתוך תרומה ונתינה בחברה אלטרואיסטית שלמה. כדי להגיע לקיום כזה, האדם מעוניין שיכוונו אותו, כי אין ביכולתו לכוון את עצמו, הוא תמיד טועה. האגו שלו מתפרץ שוב ושוב, והוא מוצא את עצמו בתנודות חריפות ומנוגדות בתחושות, בהרגשות ובמצבי הרוח שלו, לפעמים בירידות, לפעמים בעליות. שוב, אנו לא מדברים על חברה שכבר הגיעה למצב השלם, המושלם, שכולה אלטרואיסטית. כל עוד זה אינו המצב, האדם מעוניין בתיקון הסטיות שלו ולכן מוסר את עצמו לחברה ומבקש שתטפל בו. שוב ושוב הוא מתקן את עצמו, את היחס שלו לחברה, מעוניין להיות חלק מהחברה, דבוק לסביבה, כדי שהיא תשפיע עליו ותקבע עבורו את צורת ההתנהגות שלו.

 

דין וחשבון קפיטליסטי או אלטרואיסטי?

 

"טוב לתקן, שלא יהיה שום אדם תובע צרכיו מהחברה, אלא יהיו נבחרים לכך, שיחקרו מחסור כל אחד ויחלקו אותן לכל אחד ואחד. ודעת הציבור יוקיע את התובע לעצמו איזה צורך, לאיש גס ומנוול כמו גנב וגזלן של היום".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 822)

 

במקום הכסף כאמצעי תשלום, כפי שבעל הסולם כותב כאן, יהיו אנשים מיוחדים, שתפקידם להסתובב מבית לבית, ולבדוק מה חסר לכל אחד, ובהתאם לממצאים שלהם החברה תמלא את כל מה שהאדם צריך, כך לגבי כל משפחה ומשפחה. בגלל ההתפתחות הטכנולוגית מאז שבעל הסולם כתב את כתבי הדור האחרון, באמצע המאה הקודמת, ייתכן שהחזון הזה יעבור עלית מדרגה טכנולוגית וכי האינטרנט ורשתות מידע ימלאו בו תפקיד מפתח, אך העקרונות יישארו דומים. אבל הפונקציה החברתית של הכסף, כאמצעי מדידה ומתן דין וחשבון אודות האיכות והכמות של הקשר ההדדי שבין האדם לחברה, וכמגבלה וכשמירה מפני הטבע האגואיסטי של כל אדם, תישמר, ללא קשר לאופיו כאמצעי תשלום. כל אדם צריך לעשות לעצמו דין וחשבון כזה, אפילו כיום, בחברה שאינה מתוקנת, אם אנו רוצים להגיע ולחיות בחברה כזו.

לדוגמה, החברה הקפיטליסטית, על מה היא מבוססת? על כך שלכל אחד מגיע להתקדם בחיים, לפי מיטב יכולתו, שלכל אחד מגיע להיות בעל העוצמה הגדולה ביותר, העשיר ביותר, שולט ומנהיג. כל זאת על פי החוקים החברתיים, אבל מהם אותם החוקים? המסר לאדם הוא שככל שהוא משתדל בחיים שלו, עם כל התכונות שלו, הוא יצליח, ובהתאם מגיע לו לקבל, להרוויח. אלה העקרונות המעצבים את החברה האגואיסטית, ואם האדם מקבל יותר, אולי הוא נחשב לגנב, ואם הוא מקבל פחות, אז הוא נחשב לוותרן. התפקיד של הכסף, גם בחברה כזו, הוא לבדוק כמה האדם מקבל וכמה נותן. השאלה היא רק למי? לטובת עצמו, או לטובת הכלל? העיקרון הזה, הדין וחשבון הזה חייב להישמר, ולכן האתגר הוא לא לעוות ולסובב את החוקים האלה לטובת הטבע האגואיסטי שלנו, אלא עד כמה אנחנו שומרים עליהם?

אם היינו שומרים על העקרונות האלה, אז היינו יכולים להתקדם יותר ולהתפתח בצורה בריאה, לקראת חברה מתוקנת ואיתה כלכלה מתוקנת ומאוזנת, לקראת כלכלת האושר. הבעיה היא האגו שלנו, שכל הזמן דוחף אותנו לקבל יותר מהחברה. מי שמוצלח יותר מתגאה בזה, בכסף שעשה, למרות שמקור כל העושר שלו הוא ממשחק ומניפולציות בשוקֵי ההון, בבורסות ובפיננסים, ולא מתוך עבודתו כלפי החברה. אין בעושר הזה שהוא צבר לעצמו תרומה לחברה, אלא זו השקעה פיננסית באחת ההזדמנויות שכידוע נמצאות היום בכל פינה ופינה.

צבירת עושר בצורה כזו, פועלת נגד העיקרון, לפיו האדם צריך לתת, לתרום, להשקיע ממש לטובת החברה, ולפי זה לקבל ממנה בתמורה. ואילו כיום, בשיטה הקפיטליסטית שרבים מבינים כיום את חסרונותיה ואת חוסר יכולתה להגביל ולהתמודד עם הטבע האגואיסטי שלנו, אנו נמצאים במצב שקרי. לכן הכסף לא ייעלם, הוא תמיד ייצג חשבון עם האדם, חשבון של דין ורחמים, וביניהם כל חברה וחברה תרגיש ותבחן את עצמה, מה ביכולתה לעשות תוך כדי שמירה על איזון בין שתי המידות האלה, "דין ורחמים", ואיך היא מגדירה את עצמה וקובעת את עתידה.

 

שוויון סגולי - כל אחד תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו

החשבון שכל אדם החי בחברה שאלו עקרונותיה צריך לעשות הוא פשוט מאוד. הוא יודע שלקבל הוא אמור רק את מה שהוא צריך לחיים שלו, כדי לקיים את עצמו, בצורה רציונלית ונורמלית, בהתאם להסכמה הכללית שבחברה. סל הצריכה הזה יכלול, בין השאר, מזון, דירה, רכב אם האדם צריך אותו, חופש, שירותי בריאות, פנסיה, ודברים נוספים שגם היום האדם זקוק להם. זהו הסל הבסיסי, שכולם זכאים לקבל מהחברה, בכפוף להשתתפותו הפעילה בחייה. ולפי רמתה של החברה, על פי רמת החיים שהיא מסוגלת לקיים תוך שמירה על מאפייניה כחברה אלטרואיסטית. כל ההחלטות האלו יתקבלו על ידי החברה, אבל בצורה יחסית שווה לכולם. המפתח לחלוקה יהיה קבוע ושווה לכל אלה שהצרכים שלהם דומים, בהתאמה לנסיבות החיים והאילוצים של כל אחד ואחד. לדוגמה, אם האחד צמחוני והשני לא, אין לזה חשיבות, או אם האחד נוטה לצורת חיים מיוחדת, אחרת מהשני, גם לזה יש מקום. כלומר, עיקרון השוויון היחסי אינו פוגע בהטרוגניות של האוכלוסייה ובבחירה של האדם אודות אורח החיים החומרי שברצונו לקיים. אבל העיקרון הוא שכל אחד צריך לקבל מהחברה את מה שדרוש לו ושהמדינה תקצה את המשאבים במטרה להגיע ולשמור על רמת חיים שווה לכולם, באופן יחסי-סגולי. כשהמדינה מיישמת מנגנון כזה, אין חשיבות לכמה האדם תורם לחברה, כי אם הוא תרם, כמיטב יכולתו, לפי תפקידו ובהתאם לבחירה שהעמידו לפניו, השקיע מהלב שלו, ככל שהוא יכול, אז מגיע לו כמו לכולם. המשוואה ברורה ומבוססת על העיקרון לפיו כל אחד מקבל לפי צרכיו ומשקיע בחברה כמיטב יכולתו. בזה מתבטא עיקרון השוויון, גם אם מבחינה כמותית, יש מי שעבד 100% מיכולתו ותרם יותר מאדם אחר שהתאמץ גם הוא ב-100% אך התפוקה שלו הייתה נחותה, בגלל הבדל ביכולות הטבעיות בין השניים, או בגלל האופי השונה של התפקיד שלהם בחברה. בנסיבות כאלה, החברה צריכה לדאוג שלכולם תהיה, פחות או יותר, רמת חיים שווה והשקעה יחסית שווה, לפי היכולות של כל אחד ואחד.

 

הכרחיות: התיקון הרוחני משנה את יחסו של האדם לחומריות

אדם שתיקן את עצמו לדרגה רוחנית, שרכש "מסך", עושה את המקסימום, ומשתדל לתרום לסביבה ולטובת הכלל ככל יכולתו, כי דרך הסביבה, כשהוא תורם לה, הוא מקבל גילוי רוחני, הוא מקבל את המדרגה הרוחנית שלו. זה העיקר בשבילו, כי המדרגה הרוחנית שהוא מקבל, בונה בו את דרגת האדם. אחרת, אנו דומים לחיות, לבהמות. אנו אוכלים, שותים ומתרבים, מה בסך הכול אנו עושים? כל הבניינים גדולים, הג'ונגלים העירוניים, מקבילים ליערות שחיינו בהם פעם, כשהיינו כולנו חיות. אין הרבה הבדל בין החיים שלנו אז, כחיות בתוך היער, למצב הנוכחי שלנו כחיות בתוך היער העירוני והמתועש הזה. גם אז, גם היום, אנו חיים בשביל הגוף שלנו.

אבל אם אנו מדברים על הנשמה, אז אנו צריכים לחיות כדי לתקן אותה, כדי למלא אותה, כדי לקדם אותה, את החלק הזה שנסתר בנו, בינתיים. אם האדם דואג לזה, אז החיים האלה שלו, החומריים, הפיזיים, הופכים להיות ללא יותר מאמצעי, אפילו לא מרכזי בחיים, באמצעותו האדם ממלא את הגוף שלו וצרכיו, לרבות אוכל, מין, משפחה, בריאות, שינה, חופשה וכולי. אדם כזה, שחי כדי לתקן את נשמתו, נותן לחיה הזו שלו, את מה שאנו נותנים לבהמה את הדרוש לה כדי שהיא תעשה את העבודה שלה. לא פחות, אבל גם לא יותר. ברובד הגבוה יותר, מה שהאדם מפַתח בעצמו ומה שיכול להתפתח ממנו זו דרגת ה"אדם", ברובד הזה הוא יכול לגדול כל הזמן ואילו בדרגת החיה שבו, אין באפשרותו לגדול, הגוף שלו זה הגוף שלו. לכן אדם, שכל הזמן דואג, וזה תלוי בחינוך, לגדל את דרגת האדם שבו, "אדם", כלומר הדומה לכוח העליון, לנתינה, לאהבת הזולת ולתכונת ההשפעה, מתחיל להרגיש שהוא דומה לבורא, וקרבה לתכונותיו וליחס שלו לבני האדם. באמצעות האור העליון שהוא מתחיל לקבל בתוכו, כתוצאה מההתקדמות הרוחנית שלו, בתוך הנתינה הזו, דרך החברה לכוח העליון, הוא מתחיל להרגיש את המילוי המיוחד, הנקרא "הנשמה" שלו, ובהתאם לכך, אם הוא חי רק עבור זה, הכסף שלו הוא כבר ה"מסך" שלו. עד כמה שהוא תורם לסביבה, כי התרומה לסביבה, הנתינה, העבודה בתוך הסביבה, הם מהווים את היגיעה שלו, התשלום בא מלמעלה, דרך הסביבה, מהאור העליון.

 

"ועתה בנים שמעו לי, כן חָכְמוֹת, בַּחוּץ תָרׂנָה, והנה עתה מרחובות קוראה אליכם מי לה' אליי, לא דבר ריק אני מכם, כי אני חייכם ואורך ימיכם, כי לא נבראתם לחזור אחר מעשה דגן, ותפוחי אדמה אתם וחמוריכם באבוס אחד: וכמו שלא יהיה מטרת החמור לשמש את כל חמורי עולם בני גילו, כן לא יהיה מטרת האדם, לשמש את כל גופות הבריות בני גילו של גופו הבהמי, אבל מטרת החמור לשמש האדם הנעלה הימנו כדי להועילו, ומטרת האדם לשמש להשי"ת ולהשלים כוונתו כמו שאמר בן זומא, כל אלו לא נבראו אלא לשַמְשֵני, ואני לשמש את קוני".

(הרב יהודה אשלג, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", כתבי בעל הסולם, עמ' 137)

 

מצב בו במערכת רוחנית מתקיים חוסר איזון בין המצב הכספי החומרי של האדם לבין המשמעות הרוחנית של "מסך" וכסף, אינו אפשרי. קשה לתאר מצב של איזון מבחינה רוחנית ומשיכת יתר, אוברדרפט, בגשמיות, כי החברה בעצמה תדאג לצורת חיים מאוזנת בין השניים ותאפשר אותה. מצד אחד החינוך, שמקדם את האדם לקראת הרוחניות ומצד שני אספקה של סל החיים הבסיסי לכולם, כך שכל בני האדם יהיו מסופקים ממה שהם מקבלים מבחינה חומרית, ולא ידרשו יותר מהדרוש להם כדי לספק את צורכי הגוף ולהתפנות לעיסוק בהתפתחות פנימית ורוחנית שלהם.

האדם, באמצעות החינוך והלימוד של חכמת הקבלה, מגיע למצב שהוא כ"חפץ חסד", שאינו חי כדי לשרת את הגוף שלו, אלא שכל הדגש שלו הוא על התפתחות הנשמה, ולכן הוא נותן לגוף שלו, בדרגת החי, את מה שהוא צריך, לא יותר ולא פחות. כמו שלא ניתן עוגות לסוס, אנו צריכים לדאוג לגוף שלנו, לתת לו את אוכל בריא שהוא צריך, מים טובים, אבל לא יותר מזה, כי הוא לא צריך יותר. בגלל התפתחות האגו שלנו, הרצון ליהנות, אנו מגזימים וזה גורם לנו למחלות ובעיות רבות. אורח החיים הלא בריא הזה שאימצנו לעצמנו מושפע גם מכך שיש הרבה גורמים שמרוויחים ממנו, על חשבוננו. בחברה מאוזנת ומתוקנת, ההרגל צריך להיות הפוך.

 

כסף, ריבית והלוואות

ברור שתופעות שליליות רבות שמקורן בשיטה הכלכלית המוגזמת, בתרבות הצריכה ובשיטה הקפיטליסטית, ייעלמו בהדרגה מן העולם, ככל שהחברה האנושית תתקדם לקראת המצב המתוקן שלה. אין סיבה שהאדם ירכוש מוצרים ושירותים באשראי ויחיה מעבר לרמת החיים הנורמטיבית שהחברה קבעה. האדם יקבל את מה שהוא צריך והמנגנון הזה ייתר את בועת האשראי, שנזקיה עבור מרביתנו כבדים ושמעשירה מיעוט קטן ומיוחס. אם האדם משקיע מאמצים כמיטב יכולתו על פי המסגרת שהחברה קבעה עבורו, ואם החברה כבר מתוקנת, ויש לה כבר יכולת לספק לכולם את צורכי הקיום שלהם, אז אין הצדקה כלשהי לקיומה של בועת האשראי, או אפילו שימוש כלשהו בו, בשיטה הזו יש גם התחשבות בשלבי ההתפתחות השונים של האדם. לדוגמה, אם מדובר על אדם שמצוי בשלבים הראשונים של החינוך וההכנה שלו להתפתחות הרוחנית והוא עדיין לא תורם לחברה, אלא נמצא במנגנון של ההכנה לקראת שלב "קטנות", כמו שהמצב הזה נקרא על פי חכמת הקבלה, אז מגיע לו לקבל מהחברה אספקה, למרות שהוא עדיין אינו תורם לחברה וזה לא דומה לאשראי, המקובל בשיטה הכלכלית הנוכחית, כי את החוב הזה שלו האדם יחזיר ביגיעה שלו לטובת החברה, בתרומה שלו, ברגע שיהיה בשל לכך. בדומה לילדים קטנים, סטודנטים, או קשישים, יש להתחשב בהם, כאילו שהם תורמים כמו כולם. זהו מצב טבעי, חלק גדול מהחברה אינם עובדים, בגלל סיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בהן והשאר עובדים ומתאמצים גם עבורם.

אבל בתקופת המעבר, בהחלט ייתכנו מצבים של שימוש חיובי באשראי או בריבית. למשל במקרים של זוגות צעירים שיוכלו לקבל מהמדינה סיוע עבור רכישת דירה, או מנגנוני ריבית על חסכונות הציבור ודוגמאות נוספות לשימוש מאוזן בכלים של אשראי וריבית, לא במסגרת תרבות הצריכה וחיים מעל הרמה הכלכלית האמיתית שאנו יכולים להרשות לעצמנו. ודאי שהצעירים שמתחילים את החיים, צריכים לקבל את כל מה שמגיע לאדם הרגיל, למרות שעדיין לא השקיעו בחזרה בחברה. אין ספק שכך יהיה, זו תהיה צורת ההתנהלות של החברה וכל אחד מקבל את מה שמגיע לו, בהתאם לנסיבות וליכולתו לתרום חזרה, בכל רגע נתון.

אדם צעיר שמתחתן ובונה את משפחתו ויקבל את מה שמגיע לו בהווה, על סמך קבלת חוקי החברה ועקרונותיה והשתלבותו בעתיד במסגרתה. אין טעם לקבוע כי הוא יצטרך להחזיר את מה שקיבל לחברה, כי הוא קיבל בהתאם למצבו האובייקטיבי, מגיע לו מה שמגיע לכל משפחה וזה לא נקרא שהוא נמצא ב"חוב", אלא בגלל שהוא נמצא כבר בסביבה ותורם לה כפי יכולתו ולפי מה שהיא צריכה, הוא מקבל את כל מה שמגיע לכל אחד אחר, לרבות דירה, מכונית, פנסיה וכל השאר. החברה דואגת לצעיר ולזקן באותה המידה, לכולם מגיע יחס שווה. כל מה שהחברה יכולה לספק לחבריה, אינו נחשב לאשראי שהיא מחייבת את חבריה לקחת. החלוקה הזו מצידה של החברה מיועדת לתת מענה לחלק הגשמי, החומרי, הפיזי שבנו, את כל מה שהגוף שלנו צריך. לדוגמה, אם לוקחים סוס ומחזיקים אותו בסמוך לבית, כדי להשתמש בו מאוחר יותר, לא מציבים לו תנאי, לפיו אנו מספקים לו עכשיו את מה שהוא צריך ודורשים ממנו התחייבות שכבר בעתיד הקרוב הוא יעבוד עבורנו כמו שצריך. עם הסוס אין חשבונות כאלה. לכן, מה שהחברה מספקת לחבריה, איש איש לפי צרכיו ויכולתו, לא ייחשב בתור אשראי, שהאדם צריך להחזיר, ולא נחשב ונעקוב אם הוא מחזיר פחות או מחזיר יותר. כאן צריכים לחזור להנחת הבסיס המשותפת, לפיה אנו מבינים שכך האדם נכנס בהדרגה לשמש כחלק הפעיל בחברה הכללית והדרישה היחידה ממנו תהיה שהוא ישתתף כמו כולם, ומה שמגיע לו, מגיע, כמו לכל חבר שנמצא בחברה.

ריבית על חובות לא תהיה, היא בכלל אסורה. אם הכלכלה צריכה להתקיים רק כדי לספק לנו חיים חומריים, בריאים, נורמליים, אז לַמה שהיא לא תתפתח ותצמח רק בהתאם לגידול האוכלוסין? מה עוד אנו צריכים? לדוגמה, אם ברשותנו עשרה סוסים, אנו צריכים בשבילם מזון ואם יש מאה סוסים, אנו צריכים בשבילם כמות מזון גדולה פי עשר. אבל בכל מקרה לא צריכים לספק להם עודפים ומותרות, למשל מיצים ועוגות במקום גרעיני חיטה. המשמעות היא שהכלכלה המודרנית תצטרך להיפרד ממודל הצמיחה, שהוא הנדבך המרכזי בה, ומהשאיפה לצמוח בשיעור הגבוה ביותר האפשרי, הרבה מעבר לקצב הגידול הטבעי של האוכלוסייה. המודל הזה נכשל ומיצה את עצמו, לאחר שגבה מאיתנו מחיר אישי וחברתי גבוה מאוד. המרוץ אחר צמיחה נגמר וטוב שכך.

אין מקום להלוואות כספיות בחברה המתוקנת. אם יש לאדם כסף, או שאין לו מספיק כסף, אז זה לא נקרא שיש לו עודף. איך יכול להיות לאדם עודף? את העודף כל אדם נותן מיד לחברה. האדם עוזר לאחרים בשמחה, זה נקרא נתינה. איך יכול להיות שלאדם יש והוא לא נותן לאחרים? או שהוא נותן ומתנה את זה ברווח, כלומר שיחזירו לו יותר משנתן, האם זה נקרא נתינה, זה נקרא חברה מתוקנת? נניח שלפנינו זוג צעיר שהתחתן, מגיע לו כל מה שמגיע לכל חבר אחר ולבני משפחתו. לכאורה, עולה השאלה איך נדע שהאדם הזה יחזיר את מה שהחברה משקיעה בו עכשיו? השאלה הזו משקפת את הבעיה שלנו, זו בעיה במערכת החינוך. אי אפשר לבוא אליו בטענה שהוא מקבל ואינו משקיע בחברה. התשובה שלו תהיה שהוא נולד כאן, חי בינינו ופועל עכשיו כפי שאנו חינכנו אותו. התשובה שלו מתבססת גם על כך שכמו שעכשיו אנו לוחצים עליו בתור הסביבה שלו, כך הוא מתנהג, כי האדם הוא תוצאה מהסביבה. התשובה הזו שלו יכולה להשאיר אותנו המומים. אין לנו מה לדרוש ממנו בחזרה. אנו יכולים לדרוש ממנו, רק במידה שאנו משקיעים בו, לפי ההשקעה שלנו בו, כך נקבל. עלינו לדרוש מעצמנו לפעול בהתאם לאותם הערכים לפיהם אנו מחנכים אותו. זו מערכת מאוד קשוחה, דורשת, קפדנית, שמטפלת בכל בצורה קשוחה, עם "חבל" מאוד קצר.

 

ההשפעה הכלכלית של הסביבה על האדם

אם האדם נמצא בסביבה שכל הזמן נותנת לו דוגמאות, חינוך, ותעמולה על החשיבות של כל רגע ופרט בחייו שאותו יש למדוד רק כלפי הסביבה, כלפי החברה בלבד, וכל החיים הגשמיים שלו הם רק כדי לספק חומר דלק לגוף שלו, כדי שיעבוד כלפי הסביבה, אז בנסיבות כאלו, אין לאדם לאן לברוח או לסטות מהדרך הזו. בניגוד לבריחה שלנו כיום, המבוססת על הרצון של האדם לתרום כמה שפחות ולקבל כמה שיותר ולצפצף על כולם, לעזוב אותם ושיעזבו אותו לנפשו. בחברה המצויה בתהליכי תיקון, לקראת חיים חדשים, לקראת כלכלה חדשה, הדברים יתנהלו בצורה אחרת. החברה תצטרך לבנות מנגנוני חינוך והדגמה, שמטרתם להביא את האדם למצב בו יהיה כל הזמן בשמירה, תחת השפעת החברה וערכיה, ושירצה שכך יהיה. לא מדובר על אירוע חד פעמי או נקודת בחירה ספציפית של האדם, אלא על אורח חיים מתמשך, כי האגו שלנו גדל ומשתנה כל הזמן, ובהתאם לכך ניכנס, שוב ושוב, לתיקונים חדשים. בסופו של דבר, האדם חי בתוך הסביבה ואין לו לאן לברוח, ולכן הסביבה היא האחראית על העתיד שלו, על ההתנהגות שלו. זו גם הסיבה שהיא לא יכולה לדרוש מהאדם שיחזיר לה את מה שקיבל ממנה, הוא הרי יציר כפיה. אין מקום להתחשבנות או לאשראי כזה, בין היחיד לחברה, כיוון שהוא בסך הכול חומר גלם בידי החברה. אם החברה משפיעה עליו בצורה מסוימת, ההתנהגות שלו היא בהתאם ואם תשפיע עליו באופן אחר, גם ההתנהגות שלו תשתנה בתגובה, האדם הוא תוצאה מהשפעת הסביבה עליו. במה מתבטאת הבחירה החופשית שלנו? רק במקום בו אנו חופשיים, והיכן שאנו לא חופשיים, החברה לא יכולה לבוא אלינו בדרישות. לדוגמה, החברה לא יכולה לבוא לדרוש מהאדם שיאכל רק קילו לחם ביום. כי לפי הגוף שלו הוא לא מסוגל, או שזה לא מספיק לו. לכן, מצד האדם היחס לחברה הוא שבכל הקשור למה שמגיע לגוף שלו, זו האחריות והבחירה הכמותית והאיכותית שלו, וכל היתר, כל הנשמה שלו, מוקדשת לחברה ובשבילה.

 

כסף, מסך, כיסופא

לחשבונות האלה, של האדם עם עצמו ובקשר ההדדי בינו לבין החברה, ישנו תפקיד מרכזי בבניית החברה החדשה והמתוקנת. השאלה היא האם לקרוא לזה כסף? התשובה שלילית ככל שזה קשור לאמצעי תשלום או מדידת עושר, אבל במונחים של חכמת הקבלה התשובה בהחלט חיובית, כיוון ש"כסף" זה מסך שאנחנו בונים, מהמילה "כיסופא", מכסה. כלומר, האדם מקבל לעצמו רק את מה שהוא חייב כדי להתקיים, ולכן זה נחשב כ"לא יגונה ולא ישובח", וזה נקרא "הכרחיות", את כל היתר הוא תורם לסביבה.

הכסף, אותם המסכים מתחברים יחד למסך אחד גדול, ואז אנו מקבלים אור עליון שממלא אותנו, לפי מידת החיבור בינינו, וזוהי ההשקעה שלנו וקבלת השכר הכללי שלנו. מבחינה גשמית, אנו בודקים מה לטובת האדם, כמה ומה הוא צריך לקבל כדי לחיות כאדם בריא, ממש כמו שבודקים זאת כלפי חיות כי בסך הכול, בכל הקשור לצרכים הפיזיים שלנו אנחנו חיות. לכן המגמה שלנו היא להביא את האדם לחיים גשמיים אופטימלים, רציונלים, שיהיה בריא בגופו ויחיה חיים איכותיים. אבל בכל הקשור לנשמה שלו, היא זוכה לטיפול אחר, באמצעות מנגנון אחר, שבו היא תתפתח, ללא שום הגבלות.

 

"כי בעבור זה נברא האדם, כי לא נברא לקנות הון ולבנות בניינים וכו' ע"כ יש לו לבקש כל דבר שיביאנו לאהוב אותו ללמוד חכמה, ולבקש האמונה, וכו', וה' יפקח עיני לבו ויחדש בקרבו רוח אחרת, אז יהיה בחייו אהוב ליוצרו וכו'".

(הרב יהודה אשלג, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", כתבי בעל הסולם, עמ' 141)

 

כיוון שאנו נמצאים בתהליך התפתחות, ודאי שצריכים להביא את האדם לקיום ברמה גשמית הכרחית, בהתאמה לצרכים של כל אדם ואדם. הכול תלוי בהכרחיות, במה האדם מבקש לעצמו, במה הוא מסתפק ובסדר העדיפויות שלו. כל אלו, הם תוצאה של חינוך. ככל שנקדם את האדם למצבים יותר מתקדמים, הוא לא ישים לב לגשמיות שלו, יותר ממה שהסוס שם לב לכל מה שיש לו, לכל מה שהוא צריך. למה הסוס זקוק? מים טובים, גרעיני חיטה טובים, רוחצים ומנקים אותו, מטפלים בו, והוא מרוצה. הדאגה של האדם על הקיום הגשמי שלו משחקת כיום תפקיד מרכזי בחיינו בכלל ובכלכלה בפרט, וככל שנתקדם באמצעות החינוך לחיים אחרים, מאוזנים ושיתופיים, שמטרתם היא לא הישגים חומריים, אלא אושר בלתי מוגבל ונצחי, כך יקטן משקלה של החומריות בחיינו והיא תתפוס את מקומה כמשהו שהוא הכרחי בלבד, לא פחות, אבל בשום פנים ואופן גם לא יותר.

 

נקודת המפנה ביחס שלנו לכסף ולחומריות

המשבר העולמי שפרץ ב-2008 אינו מקרי ואינו "עוד משבר" אחרון בשרשרת של משברים קודמים, אלא הוא מסמל את נקודת המפנה בהתפתחות האנושית. לא מדובר על משבר, אלא על הכניסה שלנו לתקופה חדשה, שבה ההתפתחות שלנו היא מטרתית יותר, האגו שלנו מפסיק לגדול, הוא מתעגל. לכן יותר אנשים שואלים שאלות ותוהים על מהות החיים, הם רוצים לדעת לקראת מה להתפתח, הם צריכים לדעת בשביל מה ולמה.

אם בעבר רצינו בעיקר לשרוד ולחיות, אחר כך התפתחנו ורצינו כבר לחיות טוב, ואחר כך לחיות בעושר, ליהנות מכבוד, שליטה, לרתום את המדע לטובתנו, אז עכשיו אנו רוצים לדעת בשביל מה בכלל לחיות. השאלה הזו היא ההסבר לייאוש המתפשט בעולם, לשימוש הגובר בסמים קלים ולטרור. אנשים מחפשים תשובות לשאלה בשביל מה חיים, בשביל מה קיימים. הנשמה שלנו, המוח שלנו, הדרישה שלנו להרגשת החיים, התפתחו יותר, עד לרמה כזו בה אנו צריכים לדעת בשביל מה כל החיים האלה, ולא משנה אם אנו סובלים או נהנים מהחיים.

סימנים לתהליך הזה ניתן לראות בתחומים שונים ומגוונים, כמו האופנה. הדור הצעיר לבוש "זרוק", לבוש בסמרטוטים. לפני חמישים או שישים שנה אי אפשר היה לצאת סתם לרחוב, אלא היה צורך בעניבה, חליפה ונעלים תואמות, אצל הנשים הייתה הקפדה גדולה הרבה יותר. חלק קטן מהנורמות האלה קיימות גם כיום, אבל הדור הצעיר כבר אינו מסוגל לכך, בשבילו הערכים הם ערכים אחרים. הם מחפשים משהו פנימי, ולא רוצים את מה שקיים. התהליך הזה מתעצם ואנו עדיין בתקופת מעבר, אבל אלה הסימנים לכך שאנו נמשכים לערך אחר, לערך של מהות החיים, לברר את מטרת החיים. פחות אכפת לנו איך להיראות בעיני החברה, האם אנו לבושים בהתאם לאופנה והאם אנו חיים בהתאם למוסכמות חברתיות אחרות, כי אנו מרגישים ריקים מבפנים, וצריכים לדעת קצת יותר על עצמנו ובכלל מה קורה כאן. אנו לא צריכים את תכנית החלל, לא צריכים את כל ההישגים הגדולים בעולם הזה, אלא צריכים לדעת האם כל אלה כדאיים בכלל. לפי הגידול בשיעור ההתאבדויות בעולם, שנפוצות דווקא באוכלוסייה בקרב המדינות המפותחות והעשירות, המוצלחות כביכול, ניתן להסיק שהשאלה הזו, על מהות החיים, מאפילה על כל השאר. למשל, האדם הצעיר המודרני שקוע במכשיר הסלולרי האישי שלו ובמכשירי קשר למיניהם. מה עוד הוא צריך? לא הרבה, רק נעלי ספורט, ג'ינס, חולצה, הוא צורך מזון מהיר, זה מספיק לו. הדור הצעיר מביע דאגה אמיתית, שאינה מורגשת לנו דיה, להתפתחות פנימית יותר. זו טעות לכנות את מה שקורה בעולם כמשבר. זה לא משבר, אלא שינוי, התחלה של חיים חדשים. גם הדור הקודם, שרצה לבנות ולחלוב את העולם ללא גבול, מרגיש שהפרה הזאת כבר מפסיקה להיות נאמנה לחליבה. שכללי המשחק הישנים אינם תקפים, ובהתאם גם הכלכלה מפסיקה לציית לחוקים הבסיסיים ביותר שעל פיהם היא עוצבה בתחילת המאה הקודמת.

גם הכסף מאבד את הערך שאנו מייחסים לו, משני כיוונים. מצד אחד, הדור הצעיר מזלזל בו, הוא אינו זקוק להרבה כסף, הוא לא מרגיש שהוא צריך עוד ועוד ממנו, למרות שמפתים אותו באמצעות מבול של פרסומות ונורמות חברתיות וצרכניות. מאז אמצע המאה הקודמת בנינו את מעמד הביניים, אבל בשנים האחרונות הוא נמצא בדעיכה, ממש נהרס ואי השוויון הכלכלי והחברתי הפך לקיצוני. הניתוק של הקשר בין ערך הכסף שלנו לזהב שהוא אמור לייצג (Gold standard), פגע אנושות בשוק הכסף, עד כדי כך שבפועל, לכסף לא יהיה ערך, אין מאחוריו נכס מוחשי בעל שווי ממשי ומרביתו וירטואלי ומבוסס על חוב ולא על נכסים כלכליים אמיתיים. מצד שני, האגו שלנו פונה לכיוון איכותי יותר, וגם המגמה הזו הורסת את הכסף. אנו מגיעים למצב שהערך של כל מה שחומרי יורד. החומריות הולכת ומאבדת את מעמדה המוביל בחיינו ואחד הביטויים המוחשיים והמשמעותיים ביותר למגמה הזו היא הפגיעה בתרבות הצריכה. אליטות, יצרנים ומשווקים לא יוכלו להמשיך ולעורר באדם צורך לקנייה, כפי שהיה עד כה. השינוי הזה תקף לא רק בגלל ההתפתחות האיכותית ברצון שלנו, אלא גם בגלל שהצריכה המוגזמת הגיעה למימדים בהם היא מזיקה לא רק לכל אחד מאיתנו, אלא גם לחברה האנושית כולה. בלתי אפשרי להמשיך כך. למעלה מ-500 מיליארד דולר בשנה מבוזבזים בעולם לצורך פרסום. לשם השוואה, התקציב השנתי של תוכנית תלושי המזון בארצות הברית, שמטרתה להאכיל למעלה מ-45 מיליון עניים ורעבים בארצות הברית, מסתכם בכ-80 מיליארד דולר בלבד ועוד נתון לקיצוצים, בעוד כל אמריקאי שביעי מקבל כיום תלושי מזון, כדי לשרוד. כלומר שוק הפרסום העולמי, שכל מטרתו לעודד את הצריכה המוגזמת, מרכז תקציבים שיכולים היו להיות מוקצים למטרות חברתיות שיקלו מאוד על החיים של כולנו, לא רק של השכבות החלשות, כיוון שבעולם בו כולנו תלויים זה בזה, הרווחה של העשירים קשורה ותלויה במצבם הכלכלי והחברתי של מעמד הביניים והשכבות החלשות ולהיפך. האם מישהו חושב שכך הדברים יכולים להימשך? זהו אחד ההסברים המרכזיים להתקדמות הצפויה שלנו לקראת "אביב" אירופאי ו"אביב" אמריקאי, המחאה והתסכול לא יעצרו במזרח התיכון.

כלכלנים יכולים לטעון כי אחת התוצאות של הגידול ברצון היא גידול בנטייה לחומריות ולצריכה, אך מדובר על מסקנה שגויה, כיוון שהיא אינה לוקחת בחשבון שהרצון לקבל, ליהנות, אומנם גדל, אולם הוא גדל ומשתנה מבחינה איכותית הרבה יותר מאשר מבחינה כמותית. גם בתוך האגו שלנו, אנו מתקדמים בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר של האגו שבתוך האדם. כשהאגו של האדם היה בדרגת דומם, הכול היה פשוט. בדרגת הצומח האדם כבר רצה קצת יותר. כשהאגו הגיע לדרגת החי, האדם החל לעשות עסקים למיניהם. עכשיו, אנו נכנסים לדרגת המדבר שבתוך האדם, ובדרגה הזו האדם דורש חיים איכותיים, חיים רוחניים יותר. הוא צריך לדעת לָמה, בשביל מה חיים, והיעדרן של תשובות לשאלות האלה מביא אותנו לעלייה בשיעור הסובלים מדיכאון, עלייה בצריכת הסמים ובהתאבדויות.

אם האדם לא מקבל סיפוק לרצון שגדל בו עכשיו, אין לו צורך ורצון במיליארדי הדולרים שמושקעים בפרסום ובחומריות, מעל לרמה נורמלית ורציונלית שתספיק לו לחיות את חייו. מה הכסף, הפרסומות והמוצרים החדישים שירכוש ייתנו לו? הכסף העודף שלנו שוכב בבנקים, שגם הם נתונים בלחץ בעקבות המשבר ורבים מהם נפגעו ואף נסגרו, ולנו אין שום תועלת בו. כשהרצון משתנה, האדם לא יכול לעשות עימו כלום. לדוגמה, אם האדם רוצה לשתות מים והוא מופצץ מהבוקר עד הלילה בפרסומות שכדאי לו לשתות ויסקי, אז הוא לא רוצה ויסקי, אלא מים. הפרסום לא יעזור לאדם כזה, כי רוצים למכור לו משהו שהוא אינו רוצה בו יותר. לא רק בגלל אינטרסים כלכליים שמישהו מרוויח על חשבונות, אלא בגלל שלא אכפת לו מהכסף ומהוויסקי, אנו לא באותו גל, לא באותו התדר. זוהי התוצאה של ההתפתחות האיכותית של הרצון וברור שיש ויהיו לה השלכות כלכליות משמעותיות ביותר, דרמטיות, על הכלכלה העולמית. אולי בתעשיית הפרסום עדיין מסוגלים להגיע לשיעורי הצלחה מסוימים, אבל היא צפויה לדעוך ולגרור איתה את כל העסקים המיותרים שתלויים בה לקיומה. הכלכלה והמערכת הפיננסית כבר החלו את תהליך ההתדרדרות שלהן וזה מתבטא בבעיות כרוניות שאינן נפתרות בכלכלה העולמית, לרבות שיעורי האבטלה הגבוהים, חובות ריבוניים מנופחים, עלייה חדה באי השוויון ובהתאוששות כלכלית אנמית מאוד, יחסית למשאבים שהשקיעו בה ממשלות ובנקים מרכזיים ברחבי העולם.

הירידה בשיעורי הצמיחה של הכלכלות החזקות בעולם וחוסר היכולת לפתור את הבעיות הכרוניות בכלכלה העולמית אינם קשורים להיעדר נזילות בשווקים ולעובדה שהריבית הנמוכה לא באמת הגדילה את היצע הכסף בידיהם של משקי הבית והצרכן הפרטי. שוק הכסף איננו הבעיה העיקרית. גם אם הבנקים יעמידו לרשותנו אשראי זמין וזול בשפע, זו לא הבעיה ולא הפתרון לכלכלות המקרטעות. הבעיה היא שהאדם אפילו לא רוצה, שאינו צריך, הוא מתחיל לזלזל בכל השיטה החומרית הזו, שמשעבדת אותו, ולהבין שגם אם היא תתאושש, אין ביכולתה לספק לו מענה לשאלות האיכותיות החדשות שמתעוררות בו. זה מורגש גם בארצות בורגניות, בעלות מנטליות שונה משלנו. אם אדם היה מאוד רוצה להתפתח חומרית, כמו פעם, המשבר לא היה מגיע ומתפתח בצורה כזו. חלק גדול של המשבר נובע מתוך כך שהרצון שלנו השתנה, ולא מפני שיכולת הקנייה שלנו נפגעה. אולי זה עדיין לא ברור לאנשים, אבל זה התהליך שאנו מצויים בעיצומו. רבים עדיין לא חושבים שיש משבר, או שהוא מאחורינו, אבל בעצם מדובר על שלב חדש בהתפתחות האנושית.

עד שכלכלנים ומנהיגים יקלטו את ההתפתחות המהותית שהאנושות עוברת, עד שהם יבינו שאנו נמצאים ממש בעידן החדש, העידן הזה כבר ישלוט. אלא שהוא ישלוט בנו במעשה, ויחייב אותנו להתייחס אחרת לחיים, רק אז אותן אליטות, כלכלנים ומנהיגים יקבלו וישלימו איתו, איכשהו.

 

חשבונות חדשים ומדויקים

ברור שהכסף צפוי להעלם מחיינו, ככל שהחברה האנושית תתקדם בתהליך התיקון וההתפתחות שלה. אם החברה תספק לאדם את הכול, לרבות חינוך, אז הוא מתחיל להתקיים לפי המתכונת החדשה והנכונה. בנסיבות כאלה, בשביל מה הוא זקוק לכסף? הוא תורם את כל החיים שלו לחברה, ומקבל תשלום מהאור העליון, שממלא אותו. אין לנו צורך לשמש כשוטרים כלפיו, וגם לא צורך לבדוק אם וכמה הוא משקיע בחברה ובאינטרס הכללי. אם החברה השקיעה נכון בחינוך של האדם, אז הוא מבין ומרגיש שבהשקעה שלו, דרך הסביבה, בכוח העליון, הוא מקבל מהכוח העליון מילוי לנשמה שלו, דרך הסביבה. הוא מרגיש שהוא מקבל חיים נצחיים, חיים רוחניים. זה הרווח האמיתי, והוא יכול להתקדם ללא גבול. ומה הוא דורש מאיתנו בתמורה? הוא דורש מאיתנו רק דבר אחד, וגם זו איננה דרישה אנוכית. האדם מברר מול החברה, מה היא צריכה ממנו על מנת לספק לו את החיים הגשמיים הפשוטים, כדי שהוא יתקיים, והחברה צריכה לדאוג לכך. לכן, בנוסף למערכת החינוכית, יש לארגן סביבה, חברה, שבה אנו בונים יחד נשמה רוחנית אחת, שדרכה אנו מקבלים מילוי מלמעלה. מבחינת החומריות והשיטה הכלכלית, עלינו לקיים חברה גשמית רק כדי שהיא תספק לכולנו את מה שגוף שלנו דורש. לא פחות ולא יותר.

הצורך ביחסי מסחר, המבוססים על חליפין ייעלם אף הוא, כולם יעבדו כדי לקבל שכר עליון, רוחני. האדם ייתן מה שצריך לחברה ולפי ההשקעה שלו בחברה, יקבל שכר מלמעלה. לכן לא רק שהאדם לא יברח מחובותיו לחברה, לא ינסה להתחמק מלתרום לה, אלא הוא יהיה בבקשה תמידית ממנה, שיתנו לו להשתתף במשהו, לתת, לתרום במשהו לטובת החברה, כי בתמורה הוא יקבל את האור העליון, שהוא בעצם השכר שלו. בחברה כזו אף אחד לא צריך לשמור על האחר. אם מדובר על חברה מתוקנת לגמרי, עבורה כסף זה "מסך", מסך משותף, כלומר כמה שכל אחד תורם לשני, ובזה אין גבול. במצב כזה האדם אינו צריך לתרום בעבודת כפיים, אלא עושה את זה בתיקון הפנימי ובמאמץ הנפשי שלו, ולכן אף אחד לא צריך להיות שומר של השני. להיפך, האדם יהיה שרוי כל הזמן במתח פנימי, ויתהה כמה עוד הוא יכול לתרום לזולת, ודרכו לתרום לבורא וכך לגלות בו את הכלים לגילוי הבורא, של הכוח העליון בנו. זוהי התוצאה הרצויה מהחינוך.

איזו שמירה על היחיד צריכה להתקיים בחברה כזו? ברגע שהחברה מעבירה לאדם ידיעה והרגשה שהוא מקבל שכר עליון תמורת היגיעה שלו, הוא כבר נמצא, דרך החברה, בחשבון עם הבורא. החברה כבר לא צריכה לדאוג לו, יש לו דו שיח עם הבורא, דרך הסביבה. ככל שהוא נמשך יותר לסביבה, תורם את עצמו כלפיה, נכלל שם עם הזולת כ"איש אחד בלב אחד", בהתאם לזה האור העליון משפיע עליו והוא מקבל גילוי של העולם העליון, של חיים נצחיים, שלמים, הוא ממלא את הנשמה שלו. האם יש צורך בתמריץ נוסף עבורנו?

במערכת הרוחנית החשבונות מאוד מדויקים, אבל לא עם סביבה כזו שיש בה צורך בשומרים ושוטרים על האדם. כתוב "שׁׂפְטִים וְשׁׂטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ", כלומר, שהאדם בעצמו מעוניין, מיוזמתו ולא שהחברה שומרת ומשגיחה עליו. במערכת כזו גם לא תיתכן "שבירה", שמשמעותה על פי חכמת הקבלה, שהאדם מקבל לעצמו יותר ממה שהוא מסוגל להשפיע עימו חזרה לזולת ולבורא. ה"שבירה" הייתה לא בגלל שהכלי רצה לקבל יותר, זו הייתה הטעיה מלמעלה בתהליך ההתפתחות הרוחנית שלנו, מלמטה למעלה, כשאנו מתקדמים עכשיו ועולים לגמר התיקון, זה לא קורה, כיוון ש"מעלין בקודש ולא מורידין". האדם בעצמו מעוניין בחיים כאלו ומתפתח בו מנגנון שנקרא "יראה". יראה לא מדאגה איך לא לקבל יותר ממה שמגיע לו, אלא יראה הפוכה, כלומר האם יש לו עוד אפשרות לתת? זו היראה האמיתית. אז האדם עובר לסגנון חיים שונה, ליחסים אחרים, לנתינה.

 

כלכלה רוחנית בעולם גלובלי

אשר למסחר הבינלאומי ולכלכלה העולמית, אם מדובר על שלבי התיקון וההתפתחות המתקדמים ממש של החברה האנושית, לא יתקיים מסחר בין מדינות, כי כולם יחיו כמשפחה אחת, כולם מתחברים יחד. איזה מסחר יכול להיות בין המדינות, אם כולנו באים מאותו מקור, מבבל, מרצון לקבל אחד. כבר היום אנו מתחילים להרגיש שאנו קשורים זה לזה, מתחילים להרגיש שכולנו שווים. בארצות הברית מכהן נשיא אפרו אמריקאי ראשון והעולם השתנה רבות בחמישים השנה האחרונות, קצב ההתפתחות שלו כלפי שוויון גדל מאוד, יחד עם הגידול באי השוויון, בגלל העיוותים בשיטה הכלכלית וקשרי הון-שלטון. אילו גבולות יהיו, במצב המתוקן של החברה האנושית? אם אין מסחר ואין פחד, יש נתינה כללית ונטייה לחיבור כללי, חינוך המבוסס על חכמת הקבלה בכל העולם, אז הגבולות בין המדינות מתבטלים. זה יקרה עוד הרבה לפני זה.

מבחינת הכלכלה האלטרואיסטית, ככל שמדובר על הכלכלה העולמית, לא ברור אם אפשר לדבר על כלכלה חומרית, אבל על כלכלה רוחנית כן. כלכלה רוחנית משמעותה, עד כמה אנו יכולים למלא את הכלי הרוחני שלנו, שנקרא "נשמה אחת", שבה כולנו מתחברים ברצונות שלנו, להיות דומים לבורא, בהשפעה הדדית, שזו תכונתו. המנגנון הזה נקרא "אדם", הדומה לכוח העליון, שבתכונת ההשפעה ההדדית אנו דומים להשפעה שלו עלינו, כך אנחנו משפיעים עליו באמצעות השפעה הדדית בינינו. זוהי הנכונות שלנו להוות "שכינה", המקום שבו הוא מתגלה כשוכן. זו כל הכלכלה שלנו, עד כמה אנחנו יכולים כך לכלכל אותנו, למלא את הכלים שלנו בנוכחות, בגילוי של הכוח העליון, כוח האור. זוהי הכלכלה הרוחנית.

במצב כזה, הגשמיות שלנו נמצאת ברמה בה כל אחד, באותו חלק בו הוא חי, פיזית, צריך לקבל את מה שדרוש לו כדי להתקיים והוא אינו מרגיש שום צורך ליותר מזה. אין לו ראש לזה, או דאגה חומרית כלשהי. עד שבחיבור הסופי למנגנון אחד הדדי בינינו, אנו מתחילים לראות לפתע, שכל הדומם, צומח וחי וכל החיים שלנו עם הגוף שלנו, מתחילים להתכלל בתוך ההרגשה העליונה ולהעלם בה. אז אנו מפסיקים להרגיש את הגופים שלנו, ובכלל העולם הזה מתחיל להיות חלק מהעולם העליון, הוא הופך להיות לעולם של כוחות, אנו מתחילים לראות את הכוחות שפועלים בעולם והם מציירים בנו את כל העולם הזה, החומרי.

כמובן שמדובר בשינוי הדרגתי, בהתאם להתפתחות של הרצונות שלנו, ולכן בשלבים שונים של התיקון, ייעלמו מנגנונים כלכליים וחברתיים שכיום מהווים נדבך מרכזי בסדר העולמי, כמו מטבעות שונים, גבולות בין מדינות, בנקים מרכזיים וכולי. באותם שלבים, הכסף, כאמצעי תשלום צפוי להעלם מחיינו בהדרגה. ייתכן שהוא ישמש כאמצעי למדידה ולרישום אלקטרוני בידי החברה, באשר לתרומתו של האדם לחברה. אבל האדם בהדרגה יהיה מעוניין בזה, כדי שהפיקוח של החברה ישמור עליו, שלא ייקח מהחברה יותר ממה שהוא תורם לה.