600,000 חלקים לנשמה, כל אחד מתוקן בעתו

 

הרצון לקבל הוא רצוננו היחידי. כל האפשרויות הפתוחות לפני גופנו, כישורינו הגופניים, תבונתנו, ואפילו תהליך ההתפתחות שלנו, נועדו כולם כדי לשרת רצון בודד זה. את הרצון לקבל מזינים אובייקטים שונים ומשונים, שאנו טורחים על יצורם כיד הדמיון הטובה עלינו ברוח האופנה השלטת והחולפת. אובייקטים אלה אנו מייצרים ורוכשים כדי להפיק תענוג שווה לכל טעם ומתאים לכל עת.

כמות הווריאציות שניתן לייצר מתוך רצון יחידי זה איננה אינסופית. רצון זה נברא בנו כדי שמתוך התחושה שאנו רוצים בזכות עצמנו, נחוש עצמאיים ונוכל לפעול באופן עצמאי. זאת, כאשר פעולתנו העצמאית מונעת כל העת על ידי האינסטינקט הבסיסי היחידי שלנו, אינסטינקט המרדף אחר התענוג המקסימלי.

לשם בחירת התענוג המקסימלי בזמן הנתון, אנו מגייסים את כל משאבינו. נתונים שכליים, פיזיים, תת הכרתיים ורבים אחרים משתתפים במרדף אחר התענוג האולטימטיבי. מוחנו משתתף במערכה מהרמה האטומית, המולקולרית, ועד לרמה התאית ורמת הקישורים העצביים המתוחכמים ביותר.

הנה דוגמה לפוטנציאל השינוי בבחירת התענוג המועדף. אדם שכל חייו העלה את הנושא הכספי לראש סולם העדיפויות שלו, יהיה מוכן לתת, כהרף עין, את כל הונו לשודד כדי להציל את חייו. ברגע אחד של אמת, הוא מוכן, כשהוא עם הגב אל הקיר, להחליף את התענוג שהוא מפיק מכסף, לתענוג משמעותי יותר, התענוג להישאר בחיים.

בכל רגע נתון, מבצע המחשב האנושי חישובי חישובים באשר לבחירה בפעולה המשתלמת ביותר, מבחינת רווח והפסד, בהשוואה למצב בו הוא נתון. זוהי הדרך היחידה בה האדם יכול לפעול.

נשאלת השאלה מהו ההבדל בעצם, מבחינת התענוג, אם האדם בא על סיפוקו ונהנה ממעשה של קבלה לעצמו- אגואיזם- או ממעשה של נתינה- אלטרואיזם? התשובה טמונה בערכי חוכמת הקבלה. המקבל חש בושה בהנאתו האגואיסטית, כי לפי ערכים אלה הנאתו איננה מקובלת כבעלת ערך רוחני או נעלה, אלא, נהפוך הוא, היא נחשבת לגשמית ולכן נחותה. הנאה אגואיסטית נחשבת להנאה שמשאירה את האדם מחוץ לעולם הרוחני, הרחק ממטרת הבריאה. אבל אם המקבל מקבל למען הנותן, הוא אינו בוש בעונג שהוא חש. הוא יודע שבקבלתו למען הנותן ובהנאה שהוא מפיק מכך, הוא מתקדם למטרת הבריאה, ולכן הנאתו שלמה.

הבריאה הרוחנית הראשונה, הנקראת "נשמה כללית" או "אדם הראשון", אינה מסוגלת לעשות מהפכה שכזו בכוונותיה בזמן קבלת התענוג הענקי מהבורא, לכן הנברא הזה נחלק ל-600,000 חלקים, כלומר נשמות. כל נשמה מקבלת "תוספת" בצורת אגואיזם, שאותו עליה לתקן. כאשר כל החלקים יהיו מתוקנים, הם ישובו להתאחד ל"נשמה הכללית המתוקנת". המצב בו הנשמה הכללית מתוקנת נקרא "גמר תיקון".

הדבר דומה לאדם בעולם הזה המסוגל לכבוש את יצרו ולהימנע מגניבת סכום כסף קטן. זאת מהסיבה שכסף קטן לא עשוי לספק לו תענוג גדול מספיק בהשוואה לסכנת העונש האפשרי ולבושה מעצם המעשה, המרתיעים אותו. בנסיבות אחרות, כסף רב החשוף לגניבה קלה לביצוע, תוך העלמת עקבות, והתחמקות מעונש, יעמידו לפניו פיתוי שאולי לא יוכל לעמוד לפניו- והגנבה תתבצע.

התנאים המאפשרים לאדם חופש בחירה ללחום באגואיזם ולנצחו, נוצקו בחלוקת הנשמה לחלקים רבים, וכל חלק מחולק אף הוא לשלבי עבודה רבים בלבוש הגלגולים בגופים האנושיים. וכך, למרות שבחיי אדם ישנן עליות ומורדות בעוצמת הרצון לשנות את טבעו ולתקן את נשמתו, בגלל חלוקת הנשמה לחלקים כה קטנים, רב הסיכוי לכך שבמהלך הגלגולים יתרחש קידום לקראת התיקון.

האהבה לבורא ראוי לה שתהיה תמיד מלווה בפחד. פחד שהוא החשש מהספק שאהבה זו איננה נקיה מאגואיזם. אהבה זו המלווה ביראה, מאחדת בתוכה את השלמות ברצון הבורא.