לקטע הבא

מתנת התכונות הרוחניות

לא ניתן לרכוש ידע מכל סוג ללא הכנה נפשית נאותה, המובילה לצורך להבין, והמובילה להכרה בהכרחיות הדבר. מידת הרעב לידע, זהה למידת ההשקעה שהשקיע האדם כדי לחקור ולהבין מה חסר לו, ומה עליו עוד להשיג וללמוד. הרעב המנטאלי לידע, רעב השכל, ונכונות הלב להשקיע מאמץ - אלה שני התנאים המניעים את גלגלי העבודה הרוחנית. דרוש מאמץ כדי להכין את השכל והלב לפעול, ודרוש מאמץ כדי להפעיל אותם.

כל מה שנדרש מהאדם הוא השקעת המאמץ הזה - זה הדבר היחידי התלוי בו. את הדעת יקבל בסופו של דבר מלמעלה, כאשר למעשה אין לו יכולת להשפיע על מהלך זה. אמנם אין לו יכולת להשפיע, אך עם זאת, את הדעת הרוחנית והרגשות הרוחניים שיקבל מלמעלה, יקבל בדיוק במידה בה הוא מבקש, ובדיוק במידה אליה הוא מוכן מבחינה פנימית.

בזמן שהאדם פונה אל הבורא בבקשה כלשהי, לא עומדת לפניו ברירה אחרת, אלא לעשות שימוש ברצונותיו האגואיסטיים. זאת מכיוון שאין באפשרותו לבקש דבר החורג מהרצונות המוכרים לו. עם זאת, לא קשה להבין שהבורא לא יכול להיעתר לרצונות אגואיסטיים גשמיים למען התעלותו של האדם!

לכן, רק אם האדם מבקש לשחררו מעול האגואיזם על יסוריו, ולזכותו בתכונות רוחניות, הבורא מעניק לו את המתנה. המתנה, שאין באפשרותו של האדם לעמוד על טיבה לפני קבלתה - מתנת התכונות הרוחניות.

גם לאחר שהמקובל יוצא לעולם הרוחני, על ידי תיקון תכונותיו האגואיסטיות, הוא עדיין חוזר ונזקק לסביבה. תוך כדי הימצאותו בעולמנו, הוא סופג מהסביבה את רצונותיה האגואיסטיים ומתקנם. בכך הוא מסייע לאנושות להגיע בעתיד לעבודה רוחנית הכרתית. כמו כן, יש באפשרותו להיתרם על ידי האדם הפשוט, במידה שזה מסייע לו באופן טכני כלשהו. כך המקובל יכול לכלול את רצונותיו האישיים של האדם הפשוט המסייע לו, בתיקונים אותם הוא מבצע.

לכן נאמר, שתלמיד המשרת את המורה שלו החכם, נשכר מפעולה זו יותר מאשר היה נשכר מלימודים. זאת מאחר שהאגואיזם עצמו נכלל בין המניעים ללימודים, ולכן הלימודים עצמם לא עשויים לגרום לו להרפות את אחיזתו מהאגואיזם. לעומת זאת, בהתמסרות לשרות הנובע מאמונה בגדולתו הרוחנית הבלתי ניתנת למדידה של המקובל, יש התקרבות רבה יותר לתכונות רוחניות של אמונה ואלטרואיזם, ומכאן, יותר תועלת לתלמיד.

מי שמסתופף בצלו של המורה במידה גדולה יותר, ו"יוצק מים על ידיו" בהתמסרות גדולה יותר, סיכוייו להתעלות רוחנית גבוהים יותר. לכן כתוב שהרוחניות איננה עוברת בירושה, אלא מרב לתלמידו.

עד דור אחרון, אכן כך היה. אבל בדורנו המנהיגים מעבירים את הידע שלהם בירושה, מכיוון שהידע שלהם נמצא רק ברמה הגשמית. עד כדי כך נפל דורנו מבחינה רוחנית. ובכל זאת, מי שחי בקשר רוחני עם הבורא ועם תלמידים, מוריש את ירושתו הרוחנית רק למי שמסוגל לקבל ירושה זו. כלומר, לתלמיד הקרוב ביותר.