"מקום", "שכינה" ו"נשמה"

 

בשפת הקבלה רצון נקרא "מקום", חוסר רצון נקרא "חוסר מקום", כשם שבקיבתו המלאה של אדם שבע אין מקום למזון נוסף, ולאדם עצמו אין תיאבון.

מקום רוחני, או רצון רוחני של אדם להרגיש את בוראו, נקרא "כלי הנשמה", או "שכינה". כלי זה מקבל את אור הבורא, את התגלות הבורא, הנקראת "נשמת האדם". הבורא עצמו נקרא "שוכן".

כפי שהזכרנו, כל רצונותינו הם בעלי אופי אגואיסטי מטבעם, כולם מאופיינים על ידי ה"רצון לקבל". לכן, במצבנו זה, אור הבורא מצוי בהסתר, מצב הנקרא בקבלה "גלות השכינה". עם שילוחו של האגואיזם ופינויו מרצונותינו מתפנה, כאמור, מקום. רצון בלתי מתוקן נקרא בקבלה "גוי", ומכיוון שיש הרבה רצונות בלתי מתוקנים, הם נקראים ביחד "אומות העולם". רצון מתוקן נקרא "ישראל".

אור הבורא יכול להיכנס ולהתגלות במקום הפנוי שנוצר בעקבות תיקון הרצון, תוך שילוח המרכיבים האגואיסטיים. תהליך התגלות הבורא, המתרחש בהתאם לתהליך התיקון וההכשרה של רצונותינו, מורגש על ידינו כביאת אור. אך האמת היא שלא מדובר בתנועה של אור, אלא בהתגלות איטית של אור כמו בעת פיתוח של צילום.

למעשה, איננו מרגישים את האור עצמו אלא את השפעתו על הכלי שלנו. על כן, גם את הבורא עצמו (את ה"שוכן") אנו מכנים בשם, לפי מידת התגלותו- שהיא "השכינה", ובו עצמו אנו יכולים לדון בהתאם לרגשות שהוא מעורר בנו.

אם הבורא נמצא במצב של הסתר מפנינו אנו אומרים ש"השכינה" נמצאת בגלות, או ש"השוכן" מסתתר, ואם אדם זכה להתגלות הבורא, אנו מכנים זאת: "תשובה מגלות".

מידת התגלות הבורא באדם מכונה "נשמה". ברגע בו מסתייע בידי האדם לתקן רצון אגואיסטי מסויים ולהפכו לאלטרואיסטי, הוא מרגיש את הבורא מייד. על כן נאמר שנשמת האדם היא חלק מהבורא עצמו.

כל רצון ורצון מכלל רצונותינו נברא עוד במעשה בראשית, כדי להתמלא באמצעות גילוי הבורא. בגמר התיקון הבורא ממלא את כל הרצונות.

"שכינה" היא סכום כל הנשמות הפרטיות. כל נשמה היא חלק פרטי מהתגלות הבורא הכללית. התגלות הבורא נקראת "רצון להסב הנאה לנבראים", מכיוון שכך, מתקבלת ההתגלות על ידי אלה המשיגים את הבורא.