צדיק ורע לו

 

אדם שינסה להתבונן באנושות וביקום הסובב, יוכל להעריך את מצב הבריאה בצורה אמיתית יותר.

אם הבורא אכן קיים, והוא זה שמנהיג ומנהל את הבריאה ואחראי על כל המצבים אותם אנו רואים ומרגישים, כפי שמעידים מקובלים הנמצאים עמו בקשר, המסקנה המתבקשת היא שאין דבר נכון יותר מאשר להיות אתו בקשר תמידי והדוק.

ככל שנתאמץ ונשתדל להרגיש בתוכנו, את הבורא כסיבה לכל הקורות אותנו, כך תיווצר בנו תחושה מעורערת, כאילו אנו תלויים באוויר ונטולי בסיס מתחת לרגלינו. מאחר שהבורא נסתר מפנינו, אנו זקוקים לאות או סימן, כי בלעדיהם עבודתנו נותרת חד כיוונית ואנו חשים כזועקים לחלל הריק.

מדוע נבראנו בלי היכולת להרגיש את הבורא? מדוע הוא נסתר מעמנו? מדוע גם כשאנו זועקים ומשוועים אליו, הוא מתעלם מאתנו ופועל את פעולתו בהסתר מאחורי מסך הטבע והעולם סביב?

אילו הבורא היה רוצה לתקן אותנו, כלומר לתקן את ה"טעות" שלו בבריאה, הוא היה עושה זאת כבר מזמן, באופן נסתר או בגלוי. אילו הבורא היה מתגלה לפנינו, היינו רואים אותו ומעריכים אותו ברגשות ובשכל שיש לנו עכשיו, ושעימם נבראנו. אילו הבורא היה מתגלה לפנינו, היינו יודעים מה תפקידנו בעולם שנברא עבורנו.

יתר על כן, גם כשמתחילה השתוקקות לבורא, היא באה והולכת בגלים. מתעוררת שאלה: אם הבורא מעניק מענה למשאלותינו, מדוע הוא גוזל אחר כך את מה שהעניק לפנים? ואם לא די בכך, הוא עוד מוסיף קשיים ויסורים לאדם המנסה לגלותו.

...הבורא אכן שב ודוחה את ניסיונות האדם להתקרב אליו. היסורים שהוא מזמן לאלה המחפשים אותו עשויים להמשך שנים! איך זה שאומרים לאדם שעליו להשתחרר מגאוותו, בשעה שגאוות הבורא מתגלה במידה הרבה יותר גדולה?

בקשותיו ותחנוניו של האדם, שוב ושוב לא זוכים למענה הבורא, על אף כינויו רחום וחנון. היינו מצפים שהאדם הנמצא בתהליך התפתחות וחיפוש אחר קשר עם הבורא, יזכה למענה מיוחד, אך נהפוך הוא, תחינותיו נענות עוד פחות מתחינותיו של האדם הרגיל.

אנחנו מסוגלים לעשות שינויים בחיינו, ומכאן ניתן להסיק שניתנה לנו זכות בחירה. אבל, עם זכות הבחירה לא קיבלנו ידע מספיק שיעזור לנו למלט את עצמנו מיסורי התפתחותנו וקיומנו.

אבל, אם מגיעים למסקנה שאין חופש בחירה, האם הגורל האנושי לחיות עשרות שנים של סבל ויסורים לשווא, איננו גזירה אכזרית מדי? ניתן להעלות אינסוף טענות לאכזריות הבורא, כי כאשר תופסים אותו כסיבת הסיבות לקיומנו, הוא הופך גם למושא האשמותינו וביקורתנו. ליבנו מאשים ומבקר את הבורא על כל קושי והרגשה רעה. ברגע שהאדם איננו מרוצה, עצם הרגשת אי שביעות רצונו היא בבחינת האשמה כלפי הבורא, גם בלי שהתקיימה פנייה ישירה אליו, ואף בלי שהאדם מאמין בקיומו של הבורא. כך או אחרת, הבורא רואה את המתרחש בלבו של האדם.

כל הרגשה באשר היא- הצדק עמה. אין הרגשה בלתי מוצדקת. ההוכחה, הבלתי ניתנת להפרכה, היא בעצם קיומה של ההרגשה! האדם מנתח בשכלו את מה שהוא מרגיש בלבו. אנשים בעלי ניסיון חיים עשיר, מדווחים ברבות השנים על שינויים עמוקים בהשקפת עולמם המתרחשים תדיר.

אך גם אם היום, ממרום שנותיו וניסיון החיים שצבר, יטען אדם שבעבר רגשותיו היו מוטעים- דווקא טענתו זו, בטעות יסודה. תפיסה זו שומטת את הקרקע מתחת כל נקודת מבט רגשית באשר היא- זו מן העבר, זו העכשווית, ואף זו העתידית. מכאן, שבכל מצב ניתן להגיע למסקנות תקפות אל מול המצב הנוכחי, בשעה שמסקנות אלה בדיוק עשויות להיות לגמרי שגויות ביחס למצבים אחרים.