רשע גמור וצדיק גמור 

"אין העולם נברא אלא או לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים." את האמירה שהעולם נברא לצדיקים גמורים, אנו מסוגלים להבין. אך קשה להבין, למה לא נברא העולם, לא לצדיקים שאינם גמורים, ולא לרשעים שאינם גמורים, ואילו לרשעים גמורים- דווקא כן.

האדם לא מקבל את השגחת הבורא מרצונו, אלא מתייחס אליה לפי הרגשתו. במידה שהרגשתו טובה, הוא רואה את ההשגחה כהשגחה טובה, במידה שהוא סובל, הוא מתייחס אליה כאל השגחה רעה.

שני מצבים בלבד אפשריים בהרגשה לגבי ההשגחה: או שאדם מרגיש את הרגשת הבורא, והכל נראה לו טוב ויפה, או שנראה לו שאין השגחה כלל, והכל מתנהל לפי חוקי הטבע העיוורים. למרות שהאדם מבין בשכלו שאין אלה פני הדברים, התייחסותו נקבעת על ידי רגשותיו ולא על ידי שכלו. זו גם הסיבה לכך שהאדם רואה את עצמו כרשע, כאשר הוא חש היטב בהבדל בין רגשותיו המפעמים לבין צו שכלו הישר- ומבחין בפער שאין באפשרותו לגשר עליו בעצמו.

למרות הבנתו של האדם את רצונו של הבורא להיטיב עמו, ולמרות הבנתו שעליו להתקרב לבורא כדי שזה יוכל להיטיב עמו, הרי בשעה שהוא מצוי בתחושת התרחקות מהבורא, הוא מפרש את השגחתו כרעה, ואת עצמו רואה כרשע.

רק כאשר האדם מגיע לקצה גבול יכולת הסבל שלו, כשהוא מותש לחלוטין, ומרגיש בחולשתו כרשע עד כדי כך שהוא מרים קול זעקה אל הבורא שיושיעו מעצמו, ושישחררו מכלאו של האגואיזם אל העולם הרוחני- רק אז הבורא נחלץ לעזרתו.

עכשיו ניתן להבין מדוע העולם נברא רק עבור צדיקים גמורים, או עבור רשעים גמורים. בדיוק למצבים אלה נבראו העולם שלנו וכל העולמות העליונים, כדי שבזמן שהאדם יגיע למצב בו הוא רשע גמור, הוא יזעק לעזרת הבורא ויעלה בעזרתו למדרגת צדיק גמור.