המאמצים מתגמדים נוכח גדולת הבורא 

אל המסקנה שההשקעה בשינוי העצמי כדאית, ניתן להגיע על דרך השלילה, כשבודקים לאן מוביל אותנו המרדף האינסופי אחר הקיום הארצי, ואחר הבלי העולם הזה, ומגיעים לתשובה המייאשת: ללא כלום. ואז אפשר לשאול, אם ממילא אין מה להפסיד, אולי אפשר להרוויח משהו בדרך לשינוי העצמי?

ואכן אפשר, כי כבר בתהליך המאמץ הנפשי להשגת השינוי, זוכים בתחושת המשמעות והמטרה שהחיים מקבלים בהדרגה. תחושת המשמעות מעניקה הנאה ושמחה, עד כדי כך שקושי המאמצים מתגמד. יתרה מזו, ככל שגדלים המאמצים, כך גדלה השמחה שבצדם, השמחה על התמורה הרוחנית שבעקבותיהם.

המאמצים מתגמדים עבור מי שמרגיש את גדולת הבורא. מי שמרגיש ומבין את גדולת הבורא, אינו חש דבר מלבד שמחה. הדבר דומה לאושרנו בחיים הארציים, כשאנחנו מעניקים מטובנו לאדם אהוב ונערץ, כשבתמורה, איננו מבקשים לנו דבר, מלבד הזכות המופלאה להעניק לו. כל מאמץ נחשב כהנאה עבורנו, כמו תחושת הנאת הגוף אצל המתעמל, או הרוקד, הגוברת על תחושת המאמץ, עבור מי שזוהי אומנותו. מי שחוגג את גדולת הבורא, ממתין בקוצר רוח להזדמנות, ולו הפעוטה ביותר, לעשות משהו עבורו. ומה שנחשב פעם לעבדות, הופך להיות התגלמות התענוג והחירות.

לפיכך, ניתן ללמוד לפי עוצמת תחושת הקושי שמרגיש האדם בהשקעתו בדרכו הרוחנית, את עוצמת הגדולה של הבורא בעיניו. ככל שקשייו מאיימים להכריע אותו תחת כובדם, כן גדולת הבורא טרם התחוורה לו בעוצמתה הסוחפת, והוא נתון עדיין למרדף אחר מטרות אחרות. כל עוד זה המצב, אדם זה לא יזכה לתמיכת הבורא, ובמקום להתקרב למטרתו, הוא הולך ומתרחק ממנה.

תמיכתו הרוחנית של הבורא במאמציו של המאמין להתקרב אליו, לא ניתנת מייד, כדי לא לטרפד את תהליך הסבל ההכרחי הכרוך בהם. כי אילו כך היו פני הדברים, והאדם היה חש הנאה והתפעלות ביגיעתו, גם האגואיזם היה שמח, ומטרת המאמצים לעורר את שוועת האדם לבוראו היתה מוחמצת, כמו הסיכוי להפוך את טבעו מאגואיזם אנושי מוחלט, לאלטרואיזם רוחני טהור. מתנת התמיכה הרוחנית של הבורא, ההופכת את העבודה הרוחנית לתענוג, ניתנת בשלב מאוחר יותר, אחרי שהושג השינוי.