בעקבות הלב
השכל פועל רק על פי רצון הלב
ה"שכל העליון", ה"דעת המוחלטת", "אור חוכמה" והאיחוד עם הבורא
המילה "מצרים" משמעותה מלכות בה שולט האגואיזם, ומכאן השם מצרים- מיץ רע (תמצית הרע). בשם "עמלק" נקרא העם הנלחם בישראל. מובן השם "ישראל"- ישר לאל, כלומר, אלה הרוצים לכוון עצמם ישר לבורא. "מצרים" הוא האגואיזם שלנו אשר שולט בנו שליטה מלאה.
האגואיזם נטפל דווקא אל האדם הרוצה לצאת מגלות "מצרים", מהאגואיזם. המתחיל את דרכו הרוחנית אף מועד לפגוש ב"עמלק" העומד בדרכם של אלה המצויים בתחילת הדרך.
נבחרי הבורא, אלה שהבורא העניק להם את הרצון להשיגו ולהתאחד עימו, הם אלה שהבורא משלח בהם בתחילה את האגואיזם במלוא עוזו. הבורא גם עשוי לשלח בנבחריו את "עמלק", וזאת כדי ליצור בהם את הצורך בקשר עמו, כדי שלא יסתפקו בשיפור תכונותיהם למען היותם אנשים טובים בלבד.
הנבחרים הללו מתמודדים עם קשיים גדולים כשהם פונים לשפר את דרכם ומעשיהם. פתאום הרצון העז ללמוד מתפוגג, ועייפות גדולה נופלת על הגוף שנעשה כבד מכדי להתמודד אפילו עם המטלות הפשוטות ביותר.
שלב זה של התמרדות הגוף והמלחמה נגד התמרדות זו, מתרחשים בגלל חיפוש התועלת המסתתר מאחורי כל מעשה ומעשה של אדם בשר ודם. גופנו ושכלנו, או האני שלנו, רוצים להבין מיהו הבורא, לאן מובילה הדרך, ואיזה תועלת תצמח מהמאמצים לעבור דרך זו על תלאותיה. כדי לקבל את אישור הגוף והשכל לצאת לדרך זו, כדי לקבל הנעה להשקיע את המאמצים הדרושים למסע הרוחני, יש לשכנע את האני שלנו שתצמח לו מכך תועלת. כך אנו בנויים מעצם בריאתנו וכך עובד ההיגיון האנושי.
אי אפשר לחרוג מעולמנו אל העולם הרוחני ההפוך לו כבמטה קסמים. מדובר בעבודה קשה של רכישת ההיגיון והמאוויים של העולם האחר, דרך מיקוד הכוונות ברצון הבורא רגע רגע ושעה שעה. אסור לשכוח שמדובר בהיגיון פנימי אחר, ומאוויים הפוכים לגמרי מהמאוויים האגואיסטיים בהם כבול לבנו ואליהם משועבד שיכלנו.
מסיבה זו, כדי לצאת אל העולם הרוחני יש צורך במהפך דרמתי בין ההיגיון הפנימי האנוכי של עולמנו, להיגיון הפנימי והמאוויים של העולם הרוחני. הדרך היחידה להיכנס בשערי העולם הרוחני היא דרך החלפת שכלנו ורצונותינו האגואיסטיים, ברצונות ובהיגיון הפנימי המנוגדים להם: לאמונה במקום שכל, ונתינה במקום קבלה. רק כך אפשר לצאת אל העולם הרוחני.
אבל אנחנו, כפי שהוזכר שוב ושוב, נבראנו עם שכלנו העיקש ועם האגואיזם שלנו, שאי אפשר להיפטר ממנו על נקלה, וכן גם להיפטר ממשרתו הנאמן והעיקש - שכלנו. אי לכך, כלים אחרים של שכל ורגשות ניתן בידנו לקבל רק מבחוץ- רק מהבורא.
זו בדיוק הסיבה לכך שהבורא מראה לנו באותות ובמופתים, שאין ביכולתנו לתקן את עצמנו. זו הסיבה לכך שהבורא דוחק בנו, דרך התלאות שהוא מזמן לנו, ליצור עמו קשר. זו הסיבה לכך שהבורא מושך אותנו אליו, אפילו כנגד רצוננו, כערובה היחידה לישועתנו הרוחנית.
מעשי נסים אינם בבחינת תנאי. אין האדם יכול לבקש מהבורא שיזמן לו נסים, כדי שישאב מהם כוח ללכת כנגד הגיונו הפנימי ב"אמונה למעלה מהדעת", או שישאב מהם השראה לרומם את העולם הרוחני. כתוב בתורה שמיד אחרי יציאת מצרים, צופה עם ישראל בהתגלות הבורא ובנסים שהוא מחולל, ומיד מתנפל עליו עמלק. רק אחרי כניעת בני ישראל לפני בוראם, ובקשתם שישרה עליהם את כוח האמונה, ישראל מנצחים את עמלק.
ככל שאנו מתקדמים רוחנית, כך אנו מקבלים עוד ועוד "שכל עליון". במקביל לכך, עלינו לחזק את כוח אמונתנו שוב ושוב, כדי לא לפגוע באיזון בין האמונה לשכל. במידה שלא נעמוד בקצב העמקת האמונה אל מול השכל העליון הניתן לנו, ניתקף שוב באגואיזם. כך נמשכת מלאכת האיזון, עד לאיחוד עם הבורא.
במצב האיחוד עם הבורא, ה"שכל העליון", שניתן לנו במהלך הדרך הרוחנית, מגיע לרמה בה אנו משיגים את ה"דעת המוחלטת", את האור המקסימלי- "אור חוכמה", ללא כל אבחנות (אבחנות במשמעות "מדרגות"). מסופר בקבלה שבתחילת הבריאה "היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות" (עץ חיים/האר"י), כלומר, בתחילת הבריאה, ה"אור העליון" האיר לכולם בלי הבדל מדרגות, הכל היה ברור לגמרי, ללא התחלה וללא סוף, בלי גוונים- הכל היה ניתן להשגה.