ארבעה עולמות, ארבע מדרגות, ארבע "קליפות"

 

כשהבורא החליט לברוא את העולמות ואת האדם בתוכם, מטרתו היתה לקרב את האדם אליו בהדרגה. הבורא הרחיק את העולם שלנו בכך שהסתיר את אורו ונוכחותו.

שלבי הסתרת אורו ונוכחותו של הבורא משתנים בהדרגה מעולם לעולם. בעולם הגבוה ביותר, הבורא ואורו גלויים לחלוטין, ובעולם הנמוך ביותר- כמעט נסתרים לחלוטין.

ואלה הם ה"עולמות" הנבדלים אלה מאלה במידת מרחקם מהבורא, במידת התגלותו, ובמידת הקשר עמו:

א. "עולם אצילות"- האובייקטים הנמצאים בעולם זה מאוחדים לגמרי עם הבורא.

ב. "עולם בריאה"- האובייקטים הנמצאים בעולם זה קשורים לבורא.

ג. "עולם יצירה- האובייקטים הנמצאים בעולם זה מרגישים את הבורא.

ד. "עולם עשייה"- האובייקטים הנמצאים בעולם זה לא מרגישים את הבורא כמעט לחלוטין. כאן נכלל גם העולם שלנו, ומקומו בתחתית סולם העולמות ממקם אותו במרחק הגדול ביותר מהבורא.

כל העולמות נובעים אלה מאלה. כל עולם מהווה מעין העתק של העולם שמעליו; והעולם המרוחק ביותר מהבורא הוא ההעתק הגס ביותר. בדמיון ההעתק ההולך וגס שותפים ארבעה פרמטרים: "עולם", "שנה", "נפש" ו"מקור קיום".

כל המתרחש בעולמנו נובע, כתוצאה מדוייקת, מתהליכים שכבר קרו בעולם הגבוה יותר. כמו כן, כל מה שקורה בעולם הגבוה יותר, הבא, נובע אף הוא כתוצאה מתהליך שקרה קודם בעולם גבוה יותר מעליו, וכן הלאה; כך עד לנקודה בה ארבעת הפרמטרים האלה מתאחדים במקור אחד, בבורא. ה"מקום" הזה נקרא "עולם האצילות".

התלבשות הבורא בעטיפות "אצילות", "בריאה" ו"יצירה", כלומר התגלותו בעולמות אלה באמצעות השפעת אורו דרך ה"מסכים" המעמעמים את אורו, נקראת קבלה. התלבשות הבורא בעטיפת העולם שלנו, עולם העשייה, נקראת תורה שבכתב.

עלייה ברמה הרוחנית מאפשרת ראיה אחרת. ברמה גבוהה יותר, עטיפת העולם שלנו נופלת ורק עטיפות העולמות "יצירה" ו"בריאה" נשארות. מנקודת מבט חדשה זו המציאות נראית אחרת- מרגע זה מראה המציאות זהה למראה אותו רואים האובייקטים המשיגים את עולם ה"יצירה".

התורה של עולמנו העוסקת בענייני העולם הזה, כמו גורלות של יחידים ורבים, מלחמות בין עמים ועוד, הופכת עבור ההוגה בקבלה לתיאורי "עולם היצירה".

כל התקדמות בסולם העולמות, אם ל"עולם היצירה", אם ל"עולם הבריאה" ואם ל"עולם האצילות", משנה עבור האדם את תמונת העולם והנהגתו, שיראו לו תמיד בהתאם למצבו הרוחני.

ספר התורה נראה אחרת בעיני שני אנשים הקוראים בו. לאחד הוא נראה כספר חוקים היסטורי של העם היהודי, ולאחר, כתמונת הנהגת העולמות אותם הוא מרגיש בבירור, כמו הבורא.

מי שחי במצב של הסתר הבורא המוחלט מצוי ב"עולם העשייה". כתוצאה מהיות הבורא נסתר, העולם נתפש כעולם לא טוב ומלא ביסורים. אם האדם מתענג על משהו, התענוג בא כתוצאה מהיסורים שקדמו לו. רק עם השגת "עולם היצירה", הבורא מתגלה חלקית והאדם מתחיל להבחין בהנהגת שכר ועונש. וכך מופיעות בו: אהבה- התלויה בשכר- ויראה- מיסורים.

המדרגה הבאה, הרביעית, היא מדרגת ה"אהבה שאינה תלויה בדבר". האדם מגיע אליה בעקבות ההבנה שהבורא מעולם לא הרע לו, אלא רק היטיב עמו. מדרגה זו תואמת את מדרגת "עולם הבריאה".

כאשר נחשפת לפני האדם במלואה תמונת הבריאה והנהגת הבריות, מתעוררת בו אהבה מוחלטת לבורא. אהבה זו נובעת ממפגשו עם יחס האהבה האבסולוטי של הבורא כלפי כל ברואיו. השגה זאת מעלה את האדם לדרגת "עולם האצילות".

יחסנו לבורא נובע מהבנתנו את מעשיו, מה שתלוי במידת התגלותו לפנינו. עובדה זו נובעת מהמבנה המיוחד שלנו הגורם לכך שכל פעולות הבורא משפיעות באופן אוטומטי על מחשבותינו, תכונותינו ומעשינו; ואנו יכולים רק לבקש ממנו שישנה אותנו.

על אף טובם המהותי של כל מעשי הבורא, קיימים כוחות הפועלים לכאורה נגד רצונו. כוחות אלה, שאף אותם הוא ברא, גורמים להטחת ביקורת על מעשיו, ולכן הם נקראים טמאים.

בכל מדרגה, מתחילת דרכנו ועד סופה, קיימים שני כוחות מנוגדים שנבראו על ידי הבורא. הכוח האחד, הטמא, "הקליפה", מרחיק אותנו מהבורא ומחליש את הכוח המנוגד לו, כוח האמונה. במידה שאנו מתגברים על הכוח השלילי הזה, ופונים בתפילה ובתחינה לבורא שיעזור לנו- אנו מחזקים את הקשר שלנו עם הבורא, למרות הכל. אז הכוח הטמא מפנה את מקומו לכוח מזוכך הנשלח אלינו מלמעלה, ומרומם אותנו למדרגה גבוהה יותר. בזאת סיים הכוח הטמא את תפקידו, והוא מפסיק לפעול.

פעולתה של ה"קליפה" של "עולם העשייה", המדרגה הראשונה, באה לידי ביטוי על ידי פרשנותה את הקורות אותנו תוך כדי שלילת קיום הבורא.

ה"קליפה" של "עולם היצירה", המדרגה השניה, מנסה להוכיח לאדם שהעולם איננו מונהג לאור עקרון השכר והעונש, אלא באופן שרירותי.

ה"קליפה" של "עולם הבריאה", המדרגה השלישית, מנסה לנטרל את הבנת אהבת הבורא כלפי האדם, מכיוון שהבנה זו מביאה את האדם לאהבת הבורא.

ה"קליפה" של "עולם האצילות", המדרגה הרביעית, מנסה להוכיח לאדם, שלא תמיד ולא כלפי כל הנבראים, הבורא מתנהג באהבה אינסופית. היא מנסה למנוע הרגשת אהבה מוחלטת לבורא אצל האדם.

אם כך, כנגד כל מדרגה רוחנית, כנגד כל עלייה והתגלות הבורא על התענוג הכרוך בהתקרבות אליו, עומד כוח הפוך, כוח ה"קליפה" התואם באופיו ובעוצמתו לכוח הרוחני. יש להביס את הכוח הזה, שהוא בעצם מחשבה או רצון. רק אחרי הניצחון עליו, יכול האדם לטפס למדרגה הבאה, המדרגה המהווה צעד קדימה בדרכו.

מהאמור לעיל, ניתן להבין שלכל מערכת ארבעת העולמות הרוחניים, "אבי"ע", ישנה מערכת תואמת, מקבילה, של כוחות והרגשות מנוגדים, הנקראים "ארבעת עולמות אבי"ע דטומאה".

ההתקדמות מתנהלת לסירוגין. בכל פעם מחדש, האדם מתגבר, בכוח רצונו, על ה"קליפה" אותה הבורא שולח לו. הוא מבקש מהבורא להתגלות, כדי לקבל כוחות שיעזרו לו להתמודד מול הכוחות הטמאים, כלומר, הרצונות השליליים והמחשבות הזרות. בעקבות זאת, בהתאם לטוהר כוונותיו ומאמציו, הוא משיג מדרגה זכה וגבוהה יותר.