הגישה המדעית, הדתית והפילוסופית לשאלת "גוף ונפש"

 

הזכרנו שיכולתנו להבין את העולם מוגבלת למדי. כפי שאין באפשרותנו להבין את עצמנו עד תום, כך גם אין באפשרותנו להכיר ולהבין את הבורא. הבנתנו מוגבלת בגלל הרגשות הסובייקטיביים המאפילים עליה. כמו כן, גופנו מוגבל לחמשת החושים הקולטים מהסובב רק את המצוי בטווח קליטתם.

במילים אחרות, האינפורמציה הנשלחת אלינו מותאמת ליכולת הקליטה שלנו. הבורא, השולח את האינפורמציה באופן שקול ומבוקר, לוקח בחשבון את תכונותינו ורמת התפיסה המדויקת שלנו, ואת יכולת התגובה שלנו. אי לכך, אין לנו כל מידע של ממש על ישויות עליונות, על המבנה שלהן או על דרך פעולתן. נותר לנו רק לדון בהן באופן פילוסופי, ולהתווכח על המבנה המשוער שלהן, ועל דרך פעולתן. הדבר דומה לוויכוח בין ילדים, כשכל אחד מנסה להוכיח את צדקתו, ולאף אחד מהם לא ברור על מה הוא מדבר.

תפיסות פילוסופיות ודתיות ניסו תמיד, וממשיכות לנסות, להסביר מהי "נשמה" ומהו "גוף".

ניסיונות אלה מובילים לארבע גישות בסיסיות:

הגישה הדתית, יוצאת מתוך הנחה כי ישותו של כל אובייקט, היא נשמתו של האובייקט. הנשמות נבדלות זו מזו בתכונותיהן, שהן בעצם התכונות הרוחניות של האדם. הנשמות קיימות באופן עצמאי וללא קשר לקיומו של גופנו. כלומר, הנשמה קיימת גם לפני התגלמותה בגוף, וממשיכה להתקיים גם אחרי מותו של הגוף. הגישה הדתית רואה את המוות כתהליך ביולוגי של ריקבון חומר חלבוני ותו לא.

לפי תפיסה זו, מותו של הגוף הביולוגי אינו בר השפעה על הנשמה עצמה, מלבד היותו סיבת הפירוד בין הגוף לנשמה. הנשמה היא נצחית מכיוון שהיא איננה בנויה מהחומרים המוכרים של העולם הזה. הנשמה איננה ניתנת לחלוקה מעצם טיבה, כלומר, אינה מורכבת מחלקים רבים, ועל כן לא עוברת תהליך של פירוק, חלוקה, ריקבון והיפרדות, וכתוצאה מכך, מוות.

לפי תפיסה זו, הגוף הוא העטיפה החיצונית של הנשמה, הלבוש בו הנשמה מתלבשת. האדם פועל באמצעות הגוף ומגלה באמצעותו את התכונות הרוחניות והרגשיות מהן בנוי אופיו. כמו האדם הנוהג במכונית, ומגלה באמצעות פעולתה את תכונות מכוניתו. הגוף משול במקרה זה למכונה.

הנשמה נותנת לגוף חיים ותנועה, ודואגת לשמירתו. בלעדיה אין לגוף חיים ותנועה. הגוף עצמו הוא חומר מת. ניתן להבחין בכך ברגעי המוות, בהם עוזבת הנשמה את הגוף. את רגע יציאת הנשמה מהגוף אנו מכנים "רגע המוות". כל סימני החיים של גוף האדם מוגדרים על ידי הנשמה.

הגישה הדואליסטית, שהתפתחה כתוצאה מהתפתחות המדע, פיתחה נקודת מבט חדשה על גוף האדם. גישה זו מניחה שקיומו של הגוף תלוי בישות רוחנית כלשהי המחייה אותו. לפי גישה זו הגוף יכול להתקיים באופן עצמאי ללא קשר לקיומה של הנשמה וללא עזרתה. מצדדי הגישה טוענים שהם יכולים להוכיח זאת בעזרת ניסיונות ביולוגיים ורפואיים המאפשרים להחיות את חלקי הגוף.

גישה זו רואה את הגוף כאובייקט ביולוגי המתקיים באופן עצמאי, כחומר חלבוני מסויים, ואילו הנשמה מעניקה לו תכונות. בגישה הדואליסטית, תפיסת הנשמה ומקורה דומה לתפיסה הדתית.

ההבדל בין הגישה הדואליסטית לזו הדתית הוא בכך שבגישה הדואליסטית מוצגת סברה הטוענת שהנשמה מעניקה לגוף שכל ותכונות רוחניות. אך מכיוון שבגישה זו הגוף יכול להתקיים באופן עצמאי ללא עזרתם של כוחות עליונים נוספים כלשהם, תפקידה של הנשמה הוא להיות מקור השכל והתכונות הטובות בלבד, מכיוון שאלה קטגוריות אופייניות לרוחניות ולא לגשמיות.

הגישה החילונית אינה מאמינה בקיומם של מניעים רוחניים ובנוכחותה של נשמה בגוף. לפי גישה זו, הנשמה מקבלת את החומר הגשמי ואת תכונותיו. משלילת הנשמה עולה כי גם השכל ושאר תכונות האדם הם תולדת גופו, שהוא מכניזם של העברת אותות חשמליים דרך קצות העצבים.

כל תחושות הגוף נובעות מהקשר ההדדי בין קצות העצבים לבין הגירויים החיצוניים המועברים דרך העצבים למוח. במוח עוברים הגירויים תהליך של פרשנות המסווג אותם לתענוג או לכאב, ותוצאות האנליזה מועברות בחזרה לאיבר הרלוונטי המגיב בהתאם. הכל בנוי על העברת אותות למוח, והחזרת האות לאיבר המבצע. הפיקוח על הביצוע מתקיים על ידי היזון חוזר (backBio Feed). פעילות המוח מושתתת על עיקרון העונג: התרחקות מכאב ונהייה אחר התענוג. יחסו הרגשי והמעשי של האדם לחיים, נקבע על פי עיקרון העונג, לפיו הוא מתאים את תגובותיו לאותות הנשלחים אליו מהסביבה.

מחשבותינו המודעות, הן שיקוף של תהליכים המתרחשים בגופנו. מותר האדם על הבהמה הוא בדרגת התפתחותו השכלית הגבוהה. התפתחותו השכלית של האדם מגיעה עד לידי איסוף כל התהליכים הגופניים לתמונה בהירה של תבונה והיגיון. תבונתנו, מקורה ביכולת לתרגם תהליכים גופניים להבנה רעיונית.

אין ספק שבין כל הגישות שהוצגו עד כה בהקשר זה, גישה זו היא הבריאה, המדעית והמובנת ביותר. גישה זו המתעקשת להתבסס על ניסיון ממשי ובר הוכחה בלבד, עוסקת רק בגוף האדם הניתן לחקירה מדעית, ומתעלמת מהנשמה שהיא בלתי נתפסת לשיטתה. על כן, בכל הקשור לגוף האדם, זוהי גישה אמיתית.

בעייתיות השיטה היא בהצגתה את האדם כרובוט המופעל על ידי הטבע העיוור. גם לאדם החילוני קשה להסתפק בתפיסה חלקית זו, הנטועה בראיית תכונות האופי כמוגדרות מראש על ידי הגנטיקה, הצרכים הגשמיים ועקרון העונג. גישה זו שומטת את הקרקע מתחת הגדרת האדם כיצור תבוני.

אדם שהוא רק מכניזם הכפוי לפעול על פי נתונים טבעיים מולדים ובלתי ניתנים לשינוי, במסגרת החוקים המקובלים בחברה בה הוא חי, נמצא משולל חופש בחירה וחופש תגובה אישית. כתוצאה מכך, הוא אף נמצא כחסר כל אפשרות לקיים תהליך חשיבה עצמאי ואובייקטיבי.

האדם, למרות מקורו מן הטבע, מרגיש שחוכמתו חורגת מגבולותיו של הטבע הגשמי. לכן, אפילו האדם החילוני שאיננו מאמין בכוח עליון, מתקשה לאמץ גישה שפירושה שיעבוד מלא לחוקי הטבע הנוקשים, בלי תכלית, מטרה או משמעות לקיומו.

נקודת המבט המדעית, בהשאירה את הנשמה מחוץ לגבולותיה, התקשתה לתת מענה לשאלות קיומיות מהותיות. נקודת המבט העכשווית, ההולכת וצוברת תאוצה, באה לתקן מכשלה זו ולגבור עליה. הגישה העכשווית הוסיפה לגישה המדעית את המרכיב החסר- והנשמה חזרה לאופנה. התפיסה כי קיים מרכיב רוחני ונצחי באדם, משותפת לכל. המרכיב הרוחני המתלבש בעטיפה הגופנית נקרא נשמה, והוא מהות האדם. הגוף הוא רק לבוש לנשמה.

למרות שגישה זו אומצה על ידי כלל האנושות בצורה גורפת, רובה ככולה איננה מסוגלת לתת הסבר לשאלות: כיצד הנשמה מתלבשת בגוף, מה מהות הקשר בין הגוף לנפש, מהי נשמה והיכן מקורה. רוב אוכלוסיית העולם איננה דורשת במופלא ממנה, ומסתפקת במאבק ההישרדות על טרדותיו ושמחותיו.

מי יכול להבין מהו גוף, מהי נשמה, ומהו הקשר ביניהם? מדוע אנו סבורים שאנחנו מורכבים משני חלקים- גשמי ורוחני? באילו מן החלקים נמצא ה"אני" הנצחי שלנו? מה קורה ל"אני" לפני לידתו ולאחר המוות, והאם זהו אותו "אני" שאנחנו מודעים לקיומו עכשיו?

שאלות אלה ודומות להן צצות לפרקים ואנו תוהים לפשרן. אין לנו מושג אם הן שאלות קיומיות אמיתיות או שמא הן נובעות מעולם רוחני פרי דמיוננו, אותו בדינו, בלי דעת, על סמך המציאות המוכרת לנו. כל עוד איננו מצוידים במידע החורג מעבר לעולם הזה, אין ביכולתנו אלא להפליג בדמיוננו בים הדימויים השגור והמוכר לנו. ולראיה, אין ביכולתנו לצייר יצור מכוכב אחר שאינו דומה לנו בכלום.

הבסיס המוצק לכל התיאוריות שלנו, גם אם נשגה בדמיונות מרחיקי לכת, תמיד יישאר קשור לעולם הזה; כי, כאמור, אין לנו כלים לבנות תמונה שאיננה מבוססת על מידע קיים. אם כן, איך עונים על השאלה מהו גוף ומהי נשמה, מהמצב הקיומי הגשמי בעולמנו?