לקטע הבא

לקטע הקודם

"אור מתקן", "אור חסדים" ו"אור חוכמה"

אנו תופסים את הבורא כאור של תענוג. אור הבורא מורגש על ידינו באופן התואם את התכונות ומידת הזכות של ה"כלי" האלטרואיסטי שלנו, שהוא איבר הרגשת האור הרוחני. לכן, למרות שהאור הוא יחיד, אנו נותנים לו שמות שונים לפי השפעתו עלינו.

קיימים שני סוגים של אור הבורא: "אור חוכמה" ו"אור חסדים". ב"אור חוכמה" מבחינים גם כן בשני סוגים, לפי השפעתו על האדם: בהתחלה, כשהאור בא, האדם מכיר ברע שבו ומזהה אותו. לאחר מכן, כשאדם הכיר ברע שלו והוא יודע שאסור לו להשתמש באגואיזם שלו, אותו אור יוצק כוחות ברצונותיו האגואיסטיים, כדי לעבוד עמם שלא למען עצמו. בשלב הבא, כשהאדם השיג כוחות מספיקים כדי לתקן את האגואיזם, האור הזה מאפשר לרצונות המתוקנים שקודם היו אגואיסטיים, ליהנות מאלטרואיזם – "לקבל על מנת להשפיע".

מ-320 רצונות הנשמה הלא מתוקנים, מתבדלים, בהשפעת "אור חוכמה", 32 חלקי "מלכות" - רצון ליהנות שאי אפשר לתקן. ל-288 הרצונות שנותרו אין כיוון, לא אגואיסטי ולא אלטרואיסטי. אלה הם מעין חושים, בדומה לשמיעה, וראיה, בהם ניתן להשתמש בהתאם לבחירה שנעשתה, למען עצמנו או למען אחרים; כאשר "אור חוכמה" מסייע לבחור ולפעול למען אחרים.

"אור חסדים" מחליף, בדרך נס, רצונות "לקבל" ברצונות "לתת". בהשפעת "אור חסדים" מתחלפים 32 הרצונות האגואיסטיים ב-32 רצונות אלטרואיסטיים. כתוצאה מכך מתגלה באדם רצון לעבוד אלטרואיסטית עם כל 288 הרצונות האחרים, וכך השפעת "אור חוכמה" מתחזקת עוד יותר.

תיקון על ידי "אור מתקן", מתרחש בלי חוויית הנאה מהאור. האדם רק מבחין בהבדל שבין תכונות האגואיזם לבין תכונות האור. הבחנה זו כשלעצמה, כבר מהווה תנאי מספיק המאפשר לו לצאת מהרצונות הגשמיים.

אחרי שתיקן את רצונותיו, מתחיל האדם לקבל אור כדי להסב הנאה לבורא. האור הזה מכונה "שמות הבורא", מכיוון שהאדם מקבל אל תוככי נשמתו את חלק הבורא, ולעינוגים שהוא מקבל מהאור הוא נותן שמות.

אפשר להיכנס לעולם הרוחני הוא "עולם התיקון", רק על ידי רכישת התכונה "לתת את הכל" - "חפץ חסד". תכונה זו גורמת לאדם להפסיק לרצות למען עצמו. תנאי בסיסי זה הכרחי כדי למנוע באופן מוחלט פיתוי מזיק מצד הרצונות האגואיסטיים.

ללא הגנתן של התכונות האלטרואיסטיות באמצעות תכונת "אור חסדים", אחרי חוויית התענוג האינסופי מ"האור העליון", יתמכר האדם להנאה הזו. בכך יש סכנה שלעולם לא יוכל לצאת מאגואיזם לאלטרואיזם, וכל קיומו יישאר ממוקד ברדיפה אחר הרצונות והתענוגות האגואיסטיים הבלתי ניתנים להשגה.

"אור חסדים" הנותן לאדם רצון לאלטרואיזם, אינו יכול להאיר ב"כלי" אגואיסטי. הרצונות האגואיסטיים מוזנים מ"נר דקיק", ניצוץ קטן של "אור עליון" החבוי בתוכם. הבורא החדיר לתוכנו "נר דקיק" זה כדי שנתקיים, כי ללא חווית הנאה כלשהי האדם לא יכול לחיות. אם הניצוץ הקטן של האור העליון היה נעלם, האדם היה שם קץ לחייו מיד. זאת, כדי להתנתק מהאגואיזם ומהרצון ליהנות המענה והבלתי מספק, וכדי להימלט מהרגשת החושך והריק המוחלט.

"אור חסדים" אינו יכול להיכנס לתוך האגואיזם בטהרתו. כפי שהוזכר לעיל, באור עצמו אין חלוקה בין "אור חוכמה" ל"אור חסדים". האדם הוא הקובע איזה אור הוא מקבל. הרצון האגואיסטי יכול להתחיל ליהנות מהאור, אם הוא "אור חסדים" או "אור חוכמה"; כלומר, רצון אגואיסטי יכול להתחיל ליהנות למען עצמו מ"אור חסדים". רק רצון המוכן לפעולות אלטרואיסטיות יכול לקבל אור ולהרגיש תענוג מאלטרואיזם, כלומר להרגיש את האור כ"אור חסדים".

אדם מקבל תענוג משלושה סוגי הרגשות: עבר, הווה ועתיד. התענוג הכי גדול הוא מהעתיד, מכיוון שהוא נהנה כבר בהווה מהתענוג המצופה לעתיד. מסיבה זו, התחושות והמחשבות על המעשים הלא טובים, יותר גרועות ויותר מייסרות מהמעשים עצמם, מכיוון שהם ממשיכים להעסיק את המחשבה לאורך זמן.

תענוג בהווה הוא בדרך כלל קצר. מכיוון שרצונותינו הם קטנים ומתמלאים מהר. את תענוגות העבר האדם יכול להעלות שוב ושוב במחשבותיו וליהנות מהם.

לכן, לפני ביצוע פעולה טובה, "כוונה להשפיע", אדם חייב להשקיע מחשבה מרובה ולהתעמק בתכנון פעולתו ובדרכי הוצאתה לפועל. לאחר מכן יוכל לשוב ולהעלות מחדש בזיכרונו את מחשבותיו וכוונותיו הטובות ובכך לרענן ולהחיות את משיכתו לרוחניות.