בעקבות הלב
השכל פועל רק על פי רצון הלב
הכמיהה להנאה ורדיפת הכבוד כממריצים בתהליך הרוחני
החתירה לאמת נתקלת בקיר האטום של הכאב והמרירות- פרי האגואיזם. אלה רגשות שקשה לשאתם או לקבלם. לכן, הדרך לאמת קשה ומפותלת.
אדם מתמלא בחיוניות ואנרגיה מתענוג, כבוד וקנאה. את מצבו הוא משווה כל העת למצב הסובבים אותו. למשל, אדם בבלויי סחבות מתבייש בחברת אנשים הלבושים בהידור, אך ליד אנשים הלבושים כמותו, יחוש בנוח וכאבו יפחת במידה משמעותית. על זה נאמר: "צרת רבים חצי נחמה".
הכמיהה להנאה, הצורך בכבוד, ויצר הקינאה תומכים בהתקדמות הרוחנית. לוּ היתה הכמיהה להנאה מנותקת מהצורך בכבוד, היו אנשים יוצאים בימות החום ללא בושה לרחובות העיר עירומים כביום היוולדם.
הרצון לכבוד יכול להשתנות מחברה לחברה, ומתקופה לתקופה. לדוגמה, בעתות מלחמה מתגמדת רדיפת הכבוד. אבל הצורך ליהנות ולא לסבול, בעינו עומד בכל מצב. לדוגמה, השיניים של פלוני אינן כואבות פחות מהסיבה ששיניו של אלמוני כואבות אף הן. מכאן שאילו העבודה למען הבורא היתה מבוססת על כבוד, היה נוצר מצב בו אדם היה מציץ אצל שכנו, רואה שזה עשה דרך דומה לשלו, וזה היה גורם לו לעצור ולנוח ממלאכתו בטרם שלמה, ובטרם השיג את מטרתו. לעומת זאת, עבודה הנשענת על עקרון ההנאה וההימנעות מסבל יכולה להימשך עד להשגת המטרה בלי הפסקות מיותרות.
עם זאת, רדיפת הכבוד, או יותר נכון, הרצון להרגיש שווה בין שווים, דוחפת לעבר המטרה. כתוב: "קנאת סופרים תרבה חוכמה". גם אם אדם מסויים איננו רודף כבוד, כשמישהו בסביבתו זוכה לכבוד ויקר, מתעוררת בלבו השאלה, מדוע מכבדים אותו, ואותי לא? האדם מוכן לוותר על כבודו, בתנאי שגם האחרים יוותרו. מאחר שפני הדברים אינם כך, הוא מקבל תמריץ לצאת ולפעול פעילויות בונות וחיוביות, כמו לימודים וחקר. כך יוצא שרדיפת הכבוד מרבה דעת. גם את המתחילים בלימודי הקבלה, יצר התחרות מעורר לקום עם שחר, "ליישר קו" עם חבריהם החרוצים, למרות שהיו מעדיפים להמשיך ולישון.
