ב"דרך היסורים" וב"דרך הקבלה" נבנה בנשמה ה"כלי" שיכיל בתוכו את אור הבורא 

המאמץ הרוחני נאסף ומצטבר, ותוך כדי כך האגואיזם מתפוגג עד שנעלם. כך מתפנה מקום בנשמה ו"כלי" נוצר לקבלת אור הבורא לתוכה.

חוץ מאור ואדם אין דבר. במילים אחרות, אור הבורא, האדם הנברא מתוכו, האור הממלא את האדם, ויכולתו לחוש באור- המה תכלית הבריאה ואין דבר מלבדם.

האגואיזם, הנקרא העולם הזה, הוא מצב הקיום הראשון של האדם; מקום בו הוא איננו חש את האור, כלומר את הבורא, כי תכונת האור איננה שווה לתכונות האדם שטרם עברו תיקון.

רק ניסיון מאומץ לתיקון, והסקת מסקנות שלצורך זה הכרחית עזרת הבורא, מקרבת את האדם לעולם הרוחני ולתחושת הבורא והאור. מדובר בתהליך מתמשך ואיטי שיכול לקחת חודשים או שנים, בהם האדם לומד בהנחיית מורה מקובל והולך בדרך הקבלה.

תהליך התיקון מתבצע גם ללא מורה, וללא דרך הקבלה, אם ירצה האדם, רק שתהליך התיקון העצמאי יכול להימשך גלגולי חיים רבים ולכלול יסורים קשים. גם "דרך הקבלה", וגם "דרך היסורים" מזככות את נשמתו של האדם, גורמות לו לרצות להתאחד עם הבורא, ומאפשרת לו לבנות "כלי"- "לבוש" לאור הבורא, כך שיוכל להרגישו.

אין להסיק מכך שיסורים בלבד, או לימודים בלבד, מביאים להרגשת אור הבורא. רק המאמצים הנכונים בכיוון הנכון יוצרים את "כלי" הנשמה אשר בו מתגלה לאדם אור הבורא.