הטיפוס במדרגות הרוחניות דרך האיזון בין "קו ימין" ל"קו שמאל", היוצר את "קו אמצעי"

 

הבורא נמצא במצב של מנוחה מוחלטת. אדם המשיג את מטרת הבריאה, נכנס אף הוא למצב זה. מצב מנוחה הוא מונח שניתן להגדירו, רק בתנאי שלפני כן היו תנועה, מאמצים ועבודה. כשדנים במנוחה רוחנית, דנים למעשה בעבודה רוחנית.

מאחורי כל העבודה הרוחנית שוקקת הכמיהה להעניק לבורא נחת רוח. העבודה הקשה והמאמצים דרושים כל עוד הגוף, העצמי שלנו, מגלה התנגדות לעבוד שלא על מנת להפיק מכך תועלת עצמית; כל עוד הגוף איננו מבין את משמעות העבודה האלטרואיסטית, ואיננו מודע לשכר שבצידה.

יש צורך במאמץ עצום, כדי לעמוד בפני טענות הגוף הנשמעות משכנעות: "אתה מכריח אותי זה זמן רב, לעבוד כדי להשיג הישגים רוחניים, ומה אתה מקבל בתמורה?", "האם אתה מכיר אנשים רבים שהצליחו בכך?", "האם הבורא רוצה שתסבול כל כך?", "מה באמת השגת עד עכשיו?", "האם כדאי במצבך הבריאותי לעבוד כה קשה?", "חשוב על עצמך, על המשפחה ועל הילדים!", "האם אינך חושב שברצונו יוביל אותך הבורא ויקדם אותך הלאה, בלי שתתאמץ כל כך, בדיוק כפי שהביא אותך לקבלה, מהסיבה הפשוטה שהוא המנהיג את הכל?"

מדובר בטענות שיש בהן ממש, ואין צורך להתעמת עמן כלל! האדם הנאבק להתנתק ממסגרת רצונות גופו, צריך פשוט להתעלם מהן. הגוף צודק, טענותיו הן לוגיות ואמיתיות. אלא שהאדם העושה דרך רוחנית, רוצה לחרוג מהגוף, כלומר, להתנתק מרצונותיו. לצורך זה, עליו לפעול מתוך היגיון של אמונה, ולא על בסיס ההיגיון של השכל הישר.

בעולמנו המוכר, צו השכל נחשב לצו ההיגיון, אך בעולם הרוחני, למרות שאיננו מבינים זאת, הכל פועל לפי חוק אחר; חוק שונה ומוזר, שאיננו עולה בקנה אחד עם תמונת המציאות הריאלית; חוק לפיו הבורא הוא המנהיג הכל יכול, המנהיג את הכל. חוק לפיו יש מקום לאמונה שלמה בעזרתו של הבורא, למרות טענות הגוף.

עבודה לפי עיקרון זה נקראת "להשפיע על מנת להשפיע". כלומר, עשיית מעשה אלטרואיסטי, מתוך נתינה מוחלטת שבאה מתוך רצון לתת. מצב זה נקרא כאמור "קטנות", או "קו ימין". ההנאה מעבודה זו נובעת מתהליך ההידמות לצורת הבורא, דרך סיגול תכונות השוות לתכונותיו. במצב הזה הנברא רק נותן, כמו הבורא. תענוג זה נקרא "אור אמונה" או "אור חסדים".

האדם המשתדל לנהוג כך, זוכה בהתגלות הבורא, בעקבותיה הוא פוגש בגדולתו האינסופית. האמונה נותנת מקום לדעת, הגוף מתחיל להרגיש את חשיבות הבורא, ומתרצה לעשות למענו עוד ועוד, מתוך אסירות תודה לנכונותו של הכל יכול לקבל ממנו, הקטןש שמחת נתינה שתענוג עצום בצידה.

אך גם תענוג זה, עדיין איננו מנותק מהגוף, מהאגואיזם, ומרצון האדם ליהנות לעצמו. זה תענוג של עבודה למען הגדול ממך, שאיננה נובעת עדיין מהשגה אמיתית של חשיבות הבורא. דווקא בתקופה הקודמת, בה טרם הרגיש את הבורא, פעולתו למען הבורא היתה, לכאורה, יותר אלטרואיסטית, כי לא היתה הנאה בצידה. כאמור, גילוי הבורא נקרא "קו שמאל", ודעת הבורא, הבנת פועלו, נקראת "אור חוכמה".

התגלות הבורא מעוררת צורך גדול בקבלת דעת הבורא, ובהבנת גדולתו. אלה נועדו לצורך האיזון בין אמונה לדעת. האיזון המונע את שובו של האגואיזם למשול בכיפה. לשם כך, האדם מוסיף למצב ההתחלתי של "קטנות", בו טרם השיג "דעת", כמות מועטה נוספת של אגואיזם. בכך הוא מאזן את "קו ימין" עם כמות קטנה של "קו שמאל" ויוצר "קו אמצעי". החלק של "קו שמאל" ב"קו האמצעי" מגדיר את גובה המדרגה הרוחנית של האדם. מצב זה נקרא "גדלות". ההתקדמות לעבר המדרגה האחרונה והגבוהה ביותר, אשר בה האדם והבורא מתאחדים לגמרי בכל תכונותיהם, מתבצעת שלב אחר שלב לסירוגין. כלומר, "קו ימין", "קו שמאל" והאיזון ביניהם, בכל מדרגה ומדרגה של העולם הרוחני.