מ"לומד ומקיים למען עצמו", דרך "לומד ומקיים למען הבורא" ועד "עובד עבודה לשמה"

 

קיימים שלושה סוגים של עבודה רוחנית, ובכל אחד מהם קיימים רצונות טובים ורצונות רעים:

 

בסוג העבודה הראשון, האדם "לומד ומקיים למען עצמו". למשל, לומד כדי להתפרסם, וכדי שהסובבים אותו ישלמו לו בכבוד או בכסף על מאמציו. אדם כזה יתעסק בעבודה רוחנית בפרהסיה, מכיוון שאחרת הוא לא יקבל שכר.

 

בסוג העבודה השני, האדם "לומד ומקיים למען הבורא", כדי שהוא ישלם לו את שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. במקרה זה האדם עושה את עבודתו הרוחנית בצנעה, שלא על מנת לקבל שכר מאנשים, מכיוון שהוא מצפה לקבל את כל שכרו מהבורא. הוא חושש שאם הסובבים אותו יתחילו לתת לו שכר, הוא יסטה מכוונותיו, ובמקום לקבל את שכרו מהבורא, יישאר רק עם מה שקיבל מהסובבים אותו.

 

כוונות אלה נקראות "למען הבורא", מכיוון שהאדם עובד ומקיים את חוקי העולם הרוחני במטרה שרק הבורא ישלם את שכרו בעבור זה. ואילו במקרה הראשון הוא עובד למען אנשים, כי בעבודתו הוא מנסה לרצות אותם, ובעבור זה הוא דורש את שכרו.

 

אחרי שני שלבים מוקדמים אלה, מגיע שלב העבודה מהסוג השלישי, שלב ה"עבודה לשמה". בהתחלת ה"עבודה לשמה" גופו של האדם שואל על העבודה הזו, ששכר אין בצידה: "מה העבודה הזאת לכם?" - ואין לו תשובה לשאלה זו.

 

במצב הראשון, האגואיזם לא שאל שאלות, מכיוון שהוא ראה שכר עבור עבודתו. במצב השני האדם יכול היה לענות לאגואיזם, שהוא רוצה שכר גדול יותר ממה שמסוגלים לתת בני אדם. כלומר, הוא רוצה תענוגות רוחניים נצחיים בעולם הזה ובעולם הבא. אך במצב השלישי, אין לאדם מה לענות לגופו. לכן, רק במצב השלישי האדם מתחיל להרגיש את העבדות בה הוא מצוי, ואת שלטונו של האגואיזם אליו הוא משועבד. זאת בזמן שהבורא רוצה רק להעניק לו. זהו קרש הקפיצה לזכות בעבודה "לשמה".