השפה הקבלית קשורה באופן ישיר לאובייקטים רוחניים. המושגים: זמן, מקום, מעשה- שונים מהמוכר לנו   

הקבלה מאורגנת בסדר של שורשים רוחניים המשתלשלים אלה מתוך אלה לפי חוקים קבועים. במהלך התהליך השורשים מתאחדים ומתכווננים למטרה אחת עליונה- השגת הנבראים את הבורא כאן בעולם הזה.

השפה הקבלית קשורה באופן ישיר לאובייקטים הרוחניים, או לפעולותיהם. לכן ניתן ללמוד את השפה אפילו באופן מקוצר, אם מעיינים בתהליך בריאת הנברא.

לפי תפיסת הקבלה:

א. מושג הזמן לא קיים. במקומו יש סדר של סיבה ותוצאה, כאשר התוצאה הופכת בעצמה להיות הסיבה- לתוצאה הבאה, או למעשה הבא או לאובייקט. בסופו של דבר, גם בעולם שמחוץ לקבלה מושג ה"זמן" מנסה לעקוב אחר הרגשת התהליכים הפנימיים של סיבה ומסובב. אף המדע קבע זה מכבר שזמן ומרחק הם יחסיים.

ב. המושג מקום, נקרא בקבלה "רצון ליהנות", מקום קבלת התענוג.

ג. מעשה הוא קבלת תענוג, או הסירוב לקבל תענוג.

ב"בראשית", כלומר לפני הבריאה, קיים הבורא בלבד. אין אנו יכולים לכנותו באף שם, מכיוון ששם מעיד על השגת האובייקט. אנו משיגים את העובדה היחידה שהוא ברא אותנו, ועל כן אנו מכנים אותו בשם "בורא".

מהבורא יצא אור, שהוא רצונו של הבורא להוליד נברא ולהעניק לו הרגשת הנאה מהבורא. רק על פי תכונות האור היוצא מהבורא אנו יכולים לומר משהו על הבורא עצמו, או ליתר דיוק, רק לפי הרגשת האור ותכונותיו, אנו יכולים לדון בתחושות אותן הוא רוצה להעניק לנו. לכן אנו מדברים על בורא המעונין להיטיב עמנו.

אין לטעות, התענוג הזה איננו נמצא באור עצמו, אלא נוצר בנו כתוצאה מהשפעת האור על הכלים הרוחניים שלנו. לדוגמא: נתח בשר איננו מכיל את הנאתו של האוכל ממנו. חוויית ההנאה מתהווה רק עם בואו של נתח הבשר במגע עם איברי החישה שלנו.