בקבלה, תחושות שונות של השפעות אור, יוצרות את תחושות הזמן השונות

 

האדם מרגיש את העבר, ההווה והעתיד, בהווה. זוהי דרכנו לתפוס את המציאות בעולמנו, המתגלמת בשלוש התחושות השונות, אותן מסדר שכלנו על סרגל זמנים פנימי משלו, ונותן לנו דימוי שכזה.

בלשון הקבלה הזמנים מוגדרים כהשפעות שונות של אור - או תענוג. התענוג שאנו מרגישים ברגע הנוכחי, מכונה בפינו הווה. כאשר ההשפעה הפנימית הישירה עברה זה מכבר, והתענוג פג וחלף ורק מאיר לנו מרחוק, אנו חווים תחושת עבר.

כאשר הארת התענוג שחלף פוסקת מלהאיר לנו, ואנו חדלים לחוש בה, סימן שהתענוג נשכח מאיתנו לחלוטין. אבל אם התענוג מאיר לנו שוב מרחוק, אנו מתייחסים אליו כאל אירוע שהתרחש בעבר הרחוק ועלה בזיכרוננו.

אם אור, תענוג, טרם הורגש על ידינו, ועכשיו מאיר לפתע באיברי חושינו מרחוק, אנו תופסים את זה כהבטחה לעתיד - כ"אור ביטחון".

את ההווה אנו תופסים כקבלה פנימית, כהרגשת אור, כאור של מידע ותענוג. ואילו עבר והווה נתפסים על ידינו, כאמור, באמצעות הארת תענוג רחוקה. עם זאת, אין אנו חיים בעבר או בעתיד, אלא מרגישים סוגים שונים של השפעות האור, היוצרים תחושות זמן שונות.

אדם שאיננו נהנה בהווה, מחפש ומקווה למקור הנאה בעתיד. הוא כמהה לרגע הבא, וחולם שזה יביא עמו הרגשה אחרת. העבודה הפנימית איננה מבוססת על כמיהה לעתיד, אלא על מאמץ למשוך את ההארה החיצונית הרחוקה לתוך הרגשתנו בהווה.