השגת הרגשת הבורא דרך הינתקות וחריגה מהגוף

אפשר ליהנות מהבורא רק על ידי התקרבות אליו באמצעות יצירת הַקְבלה וזהות בין התכונות שלו לשלנו. אבל האגואיזם שלנו מתנגד לכך. האדם מרגיש התנגדות זו בשאלות העולות בלבו, והן: "מה אקבל היום מהעבודה הזו, שהשקעתי בה כוחות כה רבים?", "מדוע עלי להאמין שמישהו אכן השיג עולם רוחני?", "האם באמת ניתן להשיג רוחניות, ולהשיג את הרגשת הבורא, כפי שמספרים המקובלים?", "האם אדם פשוט כמוני מסוגל לכך?".

 

כל טענות האגואיזם מוצדקות במהותן. האדם לא מסוגל להשיג דרגה רוחנית, ולו אף הנמוכה ביותר, ללא עזרת הבורא. הדבר הקשה מכל הוא להאמין שהבורא אכן מסייע לקבלה, קודם לקבלתה. העזרה בהתגברות על האגואיזם מגיעה בצורה של תפיסת גדולתו וכוחו של הבורא.

 

אם גדולת הבורא היתה גלויה בעולמנו, כולם היו ששים למצוא חן בעיניו, אפילו ללא שכר, מכיוון שעצם האפשרות להיטיב עם הבורא היתה השכר. אף אחד לא היה מבקש לעצמו תענוג נוסף, ואף היה מוכן לוותר על תענוג כזה, אם היה מזומן לו. כולם היו מצויים במצב של "משפיע על מנת להשפיע".

 

אך מכיוון שגדולת הבורא נסתרת מעינינו - במילים אחרות "שכינתא בגלותא" - האדם איננו מסוגל לעשות למען הבורא כלום. גופנו, הוא שכלנו, נותן חשיבות לעצמו בלבד, ולפיכך טוען בצדק, שאם הגוף יותר חשוב מהבורא, כדאי לעבוד למען הגוף ולזכות בתענוגות הגוף. מסקנה נוספת של הגוף: במקום שאינך רואה תועלת, אל תעבוד. בעולמנו ניתן לפגוש רק בילדים או בחולי נפש המוכנים לעבוד ללא שכר. הילדים עובדים למען התפתחותם, בצו טבעם. חולי הנפש מתקנים את נפשם ב"ריפוי בעיסוק".

 

תענוג הוא תוצאתו של רצון שקדם לו. לדוגמה: רעב ותיאבון, יסורים ותשוקה. אדם שיש לו הכל, לא חסר לו דבר, ולכן לא מתעורר בו רצון. ללא רצון, הוא לא מגיע לידי הנאה, ולכן איננו מאושר, ואפילו אומלל. אם נמדוד את אושרו של האדם באמצעות מדידת רכושו, נגלה שהעניים הם דווקא המאושרים ביותר, מכיוון שהם יודעים להתענג על דברים פעוטים.

 

לכן, הבורא לא מתגלה מיד. כדי שאדם יצור בתוכו את רצונו אליו. כשאדם מחליט ללכת לקראת הבורא, במקום להרגיש סיפוק מבחירתו ותענוג מתהליך ההשגה הרוחנית, הוא נקלע למצבים מייסרים מאוד.

 

כל זה מכוון לגרום לאדם להעמיק את אמונתו בכל יכול הטוב והמיטיב, מעבר להרגשותיו ומחשבותיו, ב"אמונה למעלה מהדעת". הכוונה היא שהאדם יתעלם מההתמקדות ביסוריו כמידת האפשר, ויעשה מאמץ פנימי לחשוב על מטרת הבריאה ועל דרכו; למרות הקושי של הלב והשכל למצוא בזה היגיון ולמצוא לזה הצדקה.

 

אסור לאדם לעשות שקר בנפשו ולטעון שיסוריו אינם יסורים. עם זה לא ראוי שיצפה מיד להרגשת התגלות הבורא, כדי שלא תהפוך לשכר על יסוריו. מחשבותיו ופעולותיו אמורות לחרוג מעצמו ומחישובים של דרכי מילוט מיסוריו. וכך, תוך כדי הינתקות מגופו, עליו להשתדל להרגיש את הבורא ואת תכליתו. עליו לקבל את יסוריו כתנאי הכרחי להגדלת האמונה בהשגחה ובצורך לעשות הכל למען הבורא. אז יוכל לזכות להתגלות הבורא ולהרגשת אור הבורא, מכיוון שזה מתגלה רק ברצונות אלטרואיסטיים. הבורא מתגלה במחשבות מנותקות מהתעסקות עצמית, מכיוון שרק מחשבות "חיצוניות", אלטרואיסטיות, יוצרות זהות בין תכונות הבורא לאדם - "השתוות צורה". במידה שאדם מבקש על נפשו, שיגאלוהו מיסוריו, הרי שהוא עדיין תחת שלטון האגואיזם. במידה שהוא מוצא כוחות להודות לבורא על היבטים חיוביים בחייו, יש סיכוי שיזכה להתגלות פרטית של הבורא.

לקטע הקודם