"משפיע על מנת להשפיע", "מקבל על מנת להשפיע"

 

האדם נמצא במצב קבוע של מלחמה למען מילוי רצונותיו. מלחמה נוספת מנהל האדם כנגד עצמו. במלחמתו נגד עצמו הוא נאבק לתת את כל שטח לבו לבורא, ולמלאו באויב טבעו - האלטרואיזם. תשוקתו היא שהבורא יתפוס את כל המרחב, לא רק מרצונו של הבורא, אלא גם מרצונו הוא. תשוקתו היא, שהבורא ימלוך עליו לפי בקשתו וישגיח בגלוי.

במאבק זה, תחילה על האדם להפסיק להזדהות עם גופו. עליו להתייחס לגופו, לשכלו, למחשבותיו ולהרגשותיו כמתבונן בהם מהחוץ, ולהבין שהם נשלחים אליו מהבורא. מחשבותיו אלה נשלחות אליו כדי שיזדקק לעזרתו של הבורא, יבקש ממנו לנצחם, ויעזור לו לחזק את אמונתו בגדולתו, השגחתו ויחודו ככל יכול.

לדוגמה, גם כשהאדם חדור אמונה בבורא מנהיג הכל - "קו ימין", הוא עשוי להתקשות להיפטר ממחשבות טורדות ומפריעות של "עשו לי, עוללו לי" - "קו שמאל". ואף שמצד אחד הוא בטוח שכל ההשפעות באות מאותו מקור – מהבורא - "קו ימין", אין הוא מסוגל להעלים את המחשבה, שמלבד הבורא יש עוד מישהו המשפיע עליו, או שלא רק בבורא תלויה התוצאה - "קו שמאל".

התנגשויות פנימיות אלה בין רגשות הפוכים, מתרחשות במצבים שונים בהתאם לקשרים החברתיים של האדם. זה קורה עד לשלב בו הבורא עוזר לאדם לרכוש "קו אמצעי". המאבק ניטש למען הרגשת יחודו של הבורא, כאשר המחשבות המפריעות נשלחות בכוונה, כדי שהאדם ילחם בהן עד לניצחון, אליו יגיע בעזרת הבורא; הניצחון שיחזק את הרגשת השגחתו, כלומר יעמיק את האמונה. האדם נאבק באופן טבעי למען מילוי צרכי האגואיזם שלו, הכוללים לדוגמה את הנאותיו, את הגדלת רכושו וכו'. המלחמה כנגד טבעו האגואיסטי, המלחמה הבלתי טבעית, מכוונת כלפי "אויב", כמקובל במלחמות. אך שלא כמקובל במלחמות, המטרה כאן היא לאפשר ל"אויב", לבורא, לנצח ולהשתלט על כל שטח השכל. המלחמה כנגד הטבע שמה לה למטרה, שהבורא יכבוש את כל העולם, כולל את עולמו הפרטי של האדם היחיד, במטרה להכניס את תכונותיו בכולם במידה שירצו.

המצב בו רצונותיו ותכונותיו של הבורא ממלאות את כל מחשבותיו ורצונותיו של האדם נקרא מצב אלטרואיסטי, מצב של "נתינה". כלומר, מצב של "משפיע על מנת להשפיע", או מצב מסירת ה"נפש הבהמית" לבורא. הדבר קורה תחת השפעת "אור חסדים" המתקבל מהבורא, ומעניק כוחות להתנגד למחשבות המפריעות של הגוף.

מצב זה לא חייב להיות מצב של קבע. אדם יכול להתגבר על מחשבות מפריעות, ולאחר מכן תגיע התקפת מחשבות נוספת, ושוב הוא יובס תחת השפעתן. שוב הוא יאבק בהן תוך הרגשת צורך בעזרת הבורא, שוב הוא יקבל אור וינצחן, וגם את השליטה על המחשבות האלה ייתן לבורא.

המצב בו אדם חווה תענוגות למען הבורא, כלומר לא רק מכניע את עצמו בפני ה"אויב", הבורא, אלא אף עובר לצדו של "האויב" הזה, מצב זה נקרא "קבלה למען הבורא" - "קבלה על מנת להשפיע". הבחירה הטבעית של האדם, באופן הכרתי ובאופן תת הכרתי, תמיד תהיה בדרך בה יפיק את התענוגות הגדולים ביותר. כלומר, העדפתו הברורה של האדם נתונה לתענוג הגדול ביותר שניתן להפיק. בפעולות שכאלה, אין חופש בחירה או חופש רצון.

אבל, אדם שמבסס את החלטותיו על אמות מידה של אמת, ולא על אמות מידה של תענוג, זוכה בזכות בחירה וחופש החלטה. זאת, מכיוון שהוא מסכים ללכת בדרך האמת, על אף שהיא מלאה ביסורים. עם זאת, רצונו הטבעי של הגוף הוא לברוח מיסורים ולחפש תענוגות בכל דרך. הרצון הזה לא מאפשר בקלות לנהוג לפי קריטריון של "אמת".

מי שעושה מעשה כי הוא מאמין בשכר ועונש, אינו רואה את הרגשת גדולת הבורא כמטרה, מכיוון שלנגד עיניו מטרה אחרת. הוא מצפה לקבל את שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. הוא איננו זקוק לבורא, ולכן אין לו כלל קשר עמו. אם הבורא לא היה קיים כלל, והתענוג היה מגיע ממקור אחר, היה אותו אדם ממהר לקיים את רצונו של המקור האחר.

מי שרוצה לקיים את רצונות הבורא, חייב לבטל את רצונותיו הוא מפני רצונות הבורא. עליו לדאוג בקביעות להרגשת גדולת הבורא, המעניקה כוחות לבחור ולקיים את רצון הבורא, במקום את הרצון הפרטי - רצון האגואיזם. ככל שהאדם מאמין יותר בגדולתו של הבורא ובכוחו, כך הוא יכול לקיים את רצונותיו יותר בקלות. לכן, על האדם לרכז את כל מאמציו בהעמקת הרגשת גדולת הבורא.