"אור הקבלה"- כלי עזר במאבק לשחרור מכבלי האגואיזם 

האדם המאמין נאחז ב"אור הקבלה", כבכלי שיסייע לו להשתחרר מהאגואיזם שלו, בלי שייאלץ לעבור את כל מסלול היסורים הנוראים שמצריך הטיפול באגו העקשני. תקוותו, שבדרך כלל לא מתגשמת במלואה, היא לצעוד בעזרת "אור הקבלה" בדרך אחרת, שתעקוף את הצורך ביסורים קשים, הנובעים מאנוכיות.

"אור הקבלה", הנמצא בכתביהם של המקובלים, יכול לסייע לנו להתמודד עם העקשנות עמה נבראנו, ועם נטייתנו לשכוח במהירות את יסורי העבר ואת הלקח שבצדם. אנו רוצים להאמין, שבעזרת לימוד הקבלה נוכל לחסוך מעצמנו מעט מהיסורים שמקורם באגואיזם, או לפחות לקצר את תהליך השתחררותנו ממנו.

כל התיקון מתקיים בעזרת תפילה, אותה מרגיש הבורא בלב האדם. תפילה אמיתית ותשובה, שהיא הצלה, מתקיימות רק בתנאי שהאדם יגע יגיעה יתרה, ועשה את כל שביכולתו, בכל כוחו, מבחינת הכמות, ובפרט מבחינת האיכות.

האדם הנאבק להינצל בעזרת הקבלה, מחפש תשובות בין אותיותיה, במשמעות הפנימית של הכתוב; הוא תר אחר הנחייה שתעזור לו להיפטר מה"אני". אך ככל שיתייגע וימקד את מחשבותיו בכוונה למצוא הצלה בקבלה, עדיין לא יפטור אותו העיסוק בקבלה מהצורך לשתות את כוס היסורים המזומנת לו עד תומה. כי למרות התקווה לקצר את הדרך ולמנוע יסורים בעזרת לימוד הקבלה, אין קיצורי דרך בכל הקשור באגואיזם. רצון האדם להתענג גדול ממנו, ורק יסוריו דוחקים אותו לפינת כלוב- האני שלו, כחיה נפחדת, עד להגיעו לקצה גבול יכולת הסבל שלו, לרגע בו הוא מרים ידיים בכניעה מוחלטת, משחרר את אנוכיותו, ומשתחרר ממנה בעת ובעונה אחת.

דרך החתחתים אותה עובר האדם הלומד קבלה במטרה להיפטר מהאגואיזם, מתפתלת ללא הרף. האדם מתחיל את דרכו, כשהוא חדור רצון עז להשיג את המטרה, אבל בזמן לימודיו, מחשבותיו הממוקדות ברצון הבורא, חומקות שוב ושוב אל רצונותיו העצמיים. כל זה קורה מפני שמחשבותיו הן רצונותיו הערמומיים, ושכלו הנו כלי משני, הגורם לו לסטות מחיפושו אחר דרכים להשיג את מה שהלב חומד.