לכל בריה יש מקום בעולם, כי כולם צריכים זה את זה

מדוע האנשים נבדלים אלה מאלה בכישרונות שונים ומיוחדים, כמו היכולת להבחין בדקויות, או לתפוס את מהות הדברים בצורה לוגית. מדוע לא כולם נולדו גאונים, בעלי תעצומות נפש, עשירי רגש והוגי דעות? למה בכלל הבורא מחלק לנו רצונות וכישרונות רוחניים ושכליים שונים?

כל זה נובע מכך שלכל נשמה יש תכלית אישית, שבגללה השתלשלה לעולם הזה. לכן אל לנו להתבייש כלל בתכונותינו המולדות. כך ברא אותנו הבורא. כמו כן, אין לנו מה להתבייש במחשבות שלנו, כי גם אותן הבורא שולח לנו.

אבל אדם צריך דווקא לקחת אחריות על תגובותיו למחשבות שליליות. אם הוא מקבל אותן כמות שהן, ואיננו נלחם בהן, ראוי לו שיתבייש. אם הוא רוצה לתקן את עצמו, הוא צריך לקחת אחריות על הפעולות שהוא נוקט לצורך זה. זוהי הדרישה האחת והיחידה שהבורא דורש ממנו.

ובכל זאת, איך ייתכן שטיפש יכול להשיג מדרגות רוחניות? אמר הבורא: "בראתי חכמים ובראתי טיפשים. שמתי חכמים בכל דור כדי לעזור לאותם טיפשים, כדי שידבקו בכל ליבם באלה העולים, וכך יוכלו גם הם להשיג איחוד מלא אתי".

אך עדיין נשאלת השאלה, לשם מה צריך את כל הטיפשים האלה בעולם? שאלה זו נשארת תלויה ועומדת ותובעת את פתרונה, כי לפי מראה עיננו, הטיפשים הם הרוב המוחלט, לעומת חכמי עולם ספורים! התשובה לסוגיה נעוצה בעובדה שלכל תכונה רוחנית חייב להיות "בעל-בית" משלה. כצפוי, דווקא אנשים עם כישרונות רוחניים מוגבלים, הם בעלי האגואיזם. חכמים הרוצים לעלות רוחנית בלי סוף למען הבורא, אחרי "גמר התיקון" הפרטי שלהם, זקוקים לשם כך להמשיך ולעשות עבודה על האגואיזם של הטיפשים. כי לשם עלייה מתמדת, הם צריכים לספוג אגואיזם "זר" בתוך עצמם ולתקנו, וכך לעלות.

מכאן שיש מקום לכל בריה, כי כולם צריכים זה את זה. מהסיבה שההמונים יכולים לתת לחכם רק את האגואיזם הקטנטן שלהם, או במילים אחרות, רצונות לתענוגות קטנים של העולם הזה, על כל חכם בעולם יש מיליארדי טיפשים. אבל גם אם טיפשים, חסרי תבונה וכישרון ככל שיהיו, מתנהגים בהתאם להוראות החכמים בצורה הכרתית, הם יכולים להשיג את מטרת הבריאה, שהיא איחוד מלא עם הבורא.