יסורי האדם למען תיקונו- גילוי של רצון טוב מצד הבורא   

אם מטרת הבריאה היא להעניק הנאה לאדם, מדוע הבורא מוביל אותנו לעברה בדרך כה מייסרת? האדם נברא בידי הבורא המושלם. השלמות מתאפיינת במצב של מנוחה, בעוד שמצב של חוסר שלמות- חסך- גורם לתנועה לעבר השלמת החסר. האדם אוהב מנוחה. הנכונות לוותר על המנוחה מתעוררת רק בהעדר צורך קיומי בסיסי, כמו מזון, מקלט מפני הקור וכדומה.

תחושת המחסור דוחפת את האדם לצאת ולעשות מעשה. ככל שיסורי המחסור גדולים יותר, כן יגדלו המאמצים אותם יהא נכון האדם להשקיע כדי להשיג את הדבר הרצוי שיגאל אותו מתחושת המחסור.

לכן, אם הבורא מזמן לאדם יסורים בגלל מחסור ברוחניות, האדם משקיע כוחות ומאמצים כדי להשיג את הרוחניות החסרה. לכשישיג רוחניות, שהיא מטרת הבריאה, יזכה בחוויית ההתענגות עלייה, חוויה שהוכנה עבורו זה מכבר על ידי הבריאה עצמה. מכאן, שמי שמשתוקק בכל מאודו להתקדם בדרך הרוחנית, אינו חווה את היסורים הבאים עקב האגואיזם שלו כעונש משמים או כקללה. נהפוך הוא, הוא מקבל את יסוריו באהבה, ומבין שיסוריו זומנו לו כגילוי של רצון טוב מצד הבורא המנסה לסייע לו.

בדיעבד, השגת הרוחניות והעונג המופק מהישג זה, מוכיחים לאדם עד מה רב היה מחסורו לפני כן. מטבע הדברים שמחסור בהנאות גשמיות גורם ליסורים רבים יותר, מאשר מחסור בהנאות רוחניות. כדי למשוך את האדם אל הרוחניות והתענוגות שבצידה, מגביר הבורא את סבל המחסור בהנאה הרוחנית, לכדי יסורים של ממש.

תחושת המלאות האינסופית הקיימת בתענוג הרוחני הקטן ביותר, לא מתקיימת כל עוד האדם נהנה הנאה גשמית.