אפסות האדם אל מול הבורא- היות האדם מרכז הבריאה  

אין הדבר פשוט לביצוע כלל ועיקר. הבעיה נעוצה בכך, שהאדם הלומד מתקשה מאוד להתמקד בכוונתו. קושי זה מלווה אפילו את האדם הלומד להנאתו עצמו. תפיסת העצמי של הלומד מתעתעת בו, ה"אני" שטרם נפטר ממנו, גורם לו להאמין, שרצונותיו זהים לרצונות הבורא, ושבכך הנו ככלי שרת להעברת מעשיו של הבורא, שעה שבמציאות זה איננו כך כלל וכלל.

אדם המשתוקק ללמוד את הקבלה בכוונה אלטרואיסטית- למען בוראו- ומכוון את עצמו לראות בכל את מעשה הבורא, מעמיד שוב ושוב בביקורת את נקודת מבטו על העולם ומנסה לראות את הבורא ופועלו בכל. בכל פעם שהוא מרגיש פתאום את עצמו ואת האחרים כאובייקטים הפועלים ללא קשר לשליטתו והשגחתו של הבורא, הוא חוזר ומכוון את עצמו לנקודת מבטו הנכונה. דרישות אלו, המנחות את האדם לכוון את מחשבותיו, מבוארות בתלמוד, ויש לקרא אותן בקפידה.

התכונה היחידה שהבורא ברא בתוכנו, היא תכונת האגואיזם שלנו. האדם שיאפס את ה"אני" האגואיסטי שלו, ישוב להרגיש רק את הבורא. הנברא, שהוא, בעצם, האגואיזם, ייעלם אל המצב בו היה לפני הבריאה. במצב זה, האדם מהווה את צירוף הגוף הגשמי והנשמה האלוקית.

העבודה הפנימית נעשית דרך חיזוק הרגשת אפסות האדם מול הבורא מצד אחד, ועל ידי עירור הרגשת גאוותו של האדם על היותו מרכז הבריאה, מצד שני. כיוון זה מומלץ רק למי שאכן טורח לעבוד את מטרת הבריאה, אם לא כן, אין הוא ראוי להיקרא מרכז הבריאה ואין הבדל בינו לבין כל יצור אחר. מתוך הרגשת שני מצבים הפוכים אלה, מתגבשות שתי פניות לבורא: בקשת עזרה מחד, והכרת תודה מאידך. בקשת עזרה מתוך נחיתותו, והודיה על האפשרות שניתנה לו להתקדם במדרגות הרוחניות ולהתקרב לבורא.