כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

אנו נמצאים ברצון לקבל אגואיסטי, וכדי להגיע לבורא עלינו להתנהג אחרת עם הרצון שלנו, אבל איננו יכולים להיפטר מהרצון. הרצון שלנו הפוך מהבורא, כך הוא נברא, בכוונה, כדי שנהיה עצמאים, רק בצורה הזאת ניתן לומר שיש נברא, העומד בפני עצמו מול הכוח העליון. וכדי לעמוד מולו, הנברא צריך להיות הפוך ממנו, לכן היצר הרע נברא בו כבר מלכתחילה, מיום לידתו.

 כתוב גם כמו ש"בראתי יצר הרע", כך גם "בראתי לו תורה תבלין",6 "כי המאור שבה מחזירו למוטב".7 הכוונה היא, שעל פני הרצון לקבל האגואיסטי, האדם רוכש את תכונת ההשפעה, בדומה לבורא, שהוא כוח ההשפעה. ואז בפנים, הוא הפוך ממנו, אבל בחוץ, על ידי השפעת המאור המחזיר למוטב, הוא הופך להיות דומה לבורא, בצורה החיצונית שלו, בהתנהגות שלו, במחשבות וברצונות שהוא קונה או מקבל. לכן אז הוא נקרא "אדם", מלשון "אֶדָמֶה", הדומה לבורא אבל לא זהה לו. זו כל העבודה שלנו. 

לכן שמים וארץ, הכוונה שהארץ צריכה לקנות את דרגת האמונה. הארץ נשארת ארץ, הפוכה מהשמים, אבל האמונה, תכונת ההשפעה שהרצון לקבל קונה, עושה את הארץ דומה לשמים.

 

יש מחלוקת גדולה וידועה בין המדע לדת בקשר לבריאת העולם. לפי המדע אנו נמצאים כארבעה עשר מיליארד שנה לאחר בריאת העולם. ולפי הדת היהודית העולם נברא לפני 5771 שנה. איך מתיישבת הסתירה הזאת בין המדע לבין הדת?

חכמת הקבלה עוסקת בהשתלשלות הרוחנית, ואילו המדע עוסק בהשתלשלות הגשמית. המדע מביא נתונים מהמחקר המדעי, ענייני, בעולם שלנו. ואין לנו ספק שהגילוי המדעי נכון, ואין לסלף או לשלול אותו.

נמצאו הוכחות לכך שהיקום קיים כחמישה עשר מיליארד שנה. כדור הארץ, מערכת השמש והירח קיימים כחמישה מיליארד שנה. החיים על פני כדור הארץ החלו לפני מיליוני שנה, וגם האדם קיים על פני כדור הארץ מאות אלפי שנים. אבל אנו, בני ישראל, מתחילים את הספירה החל מהאדם הראשון שגילה את הא-לוהות, והשתמש בחכמת הקבלה כדי לתקן את עצמו ולגלות את המערכת העליונה.

לוח השנה העברי הוא לוח רוחני, הבנוי על פי חכמת הקבלה, שהיא חכמה עליונה. לכן הספירה מתחילה לפני 5771 שנה,8 מאותו רגע שהאדם הגיע למצב שגילה את הא-לוהות. כי חוץ מהמצב הזה, כמו שכתוב, כולם "כבהמות נִדמו". 9

אנו רוצים לדעת על אדם המתרומם מעל הטבע לקראת הא-לוהות. פרשת "בראשית" כולה מספרת על האדם, כיצד הוא מגלה את החטא שבו, על הסיבה שבגללה הוא זקוק לתורה, ומדוע הוא פותח אותה ומגלה את העולם הרוחני. כמו שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". אדם זה הוא המקובל הראשון שגילה את הבורא והתחיל לגלות את המערכת העליונה, וממנו משתלשלים כעשרים דורות של מקובלים, עד אברהם. אברהם הוא הדור העשרים ואחת.

אפשר לומר, שמהאדם הראשון ועד עצם היום הזה אנו נמצאים באותה שרשרת מקובלים, שאליה מצטרפים אותם אנשים הרוצים לגלות את הא-לוהות ולהידבק בבורא. זו המטרה של כל אחד שרוצה להיות "אדם", הדומה לבורא.

 

כיצד נוצר היקום על פי חכמת הקבלה, מה הכוונה "בראשית, ברא א-לוהים, את השמים, ואת הארץ"?

הטבע זה א-לוהים, "א-להים" בגימטריה="הטבע", ולפי חוקי הטבע האור העליון ברא יש מאין, את נקודת הרצון. נקודת הרצון הזו מתפתחת עד ד' בחינות דאור ישר, ולאחר מכן בעולמות אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, כשכל ההתפתחות היא השתלשלות הרצון וההתרחקות שלו מהא-לוהות. רצון זה מגיע לנקודה האחרונה של ההתפתחות הנקראת "הר הזיתים" הרוחני, ומשם והלאה יש פריצה של ניצוץ אחד מהעולם הרוחני לדרגה האחרונה, לחלל הפנוי שלנו, ליקום שלנו.

תחילה נברא המקום של היקום, החלל עצמו. לאחר מכן, מהניצוץ הקטן, שהוא תוצאה משבירת הכלי בעולם הרוחני, התפתחה כאן כל המערכת, כל הבריאה. לאחר מכן התפתחו גם מערכת השמש וכדור הארץ שעליו התפתחו החיים.

בעל הסולם כותב בספרו "הדור האחרון" שבמשך שלושים מיליון שנה היו תקופות שבהן כדור הארץ היה מתחמם ומתקרר לחילופין. את זה כותב המקובל האלו-הי האחרון, שיודע מה כתבו מדענים על קיומו של העולם הגשמי, ואינם מבינים ברוחניות.

"עולם", בא מלשון העלמה, כיוון שהוא נעלם מאיתנו במשך כ-5771 שנה, עד שהאדם הראשון פתח וגילה אותו. כך כותבים גם הגר"א והרמח"ל, שניהם מתעלמים מן הדעה האומרת שהעולם הגשמי שלנו קיים.

איננו מדברים כלל על העולם הגשמי, שבו "עולם כמנהגו נוהג", 10 לפי חוקי הטבע, שגם הם נכללים באותה מערכת הנקראת "א-לוהים". בתורה מדובר תמיד על גילוי הא-לוהות. המספרים והשנים, מתייחסים רק לגילוי זה, ולא למספר השנים שבהן התפתחו החי, הצומח והדומם על פני כדור הארץ. התורה מדברת רק על ההשגה הא-לוהית, לכן היא נקראת "קדושה", היא מדברת רק על השגת הקודש, תכונת ההשפעה, תכונת הבינה.

 

בהמשך הפרשה, מתוארת הדרמה הגדולה ביותר שפותחת את תולדות האנושות, ככתוב: "וייצר ה' א-לוהים את-האדם עפר מן-האדמה". 11

אלה הם מלכות ובינה, שני הכוחות שיש באדם. מצד אחד יש בנו יצר רע, ומצד שני יש ניצוץ המושך אותנו לא-לוהות.

 

מהצלע של האדם נבראת חווה.

הצלע אינה עצם מגופו של אדם, אלא בדומה לצל, היא העתקה ממנו. אין מדובר בגופים בעולם הזה, אלא כמו שב"אדם" הרוחני יש כוח השפעה, כך ב"חווה" הרוחנית יש כוח קבלה.

 

נאמר לאדם וחווה שאפשר לאכול מכל עץ הגן, אבל מעץ הדעת לא לאכול, "כי ביום אֲכלך ממנו מות תמות". 12 הנחש מפתה את חווה, חווה את אדם, והתוצאה ידועה.

כל אחד מאיתנו חייב לעבור על עצמו את התהליך הזה, את כל הסיפור. כשהאדם מגלה שהוא רוצה לגדול ולהגיע לא-לוהות, הוא שואל מי אני, מה אני, בשביל מה אני קיים?

"מה הטעם בחיי?" ואז הוא מגיע למצב שהוא פותח את עצמו, מגלה את יצר הרע שבו, מכאן מתחילים. אחרת אין מה לתקן, אחרת אין על ידי מה להגיע לא-לוהות. אז האדם מגלה את שני הכוחות שבו, אדם וחווה. הוא מגלה גם את הנחש ואת עץ הדעת, כלומר, עד כמה הוא לא מסוגל לעמוד בפיתויים, ולא איכפת לו מכלום, העיקר ליהנות. הוא מגלה שלא חשובה לו האמת או השקר, העיקר שיהיה לו "מתוק", הוא רוצה למלא את עצמו, ולא איכפת לו מכל שאר העולם. הוא מגלה יותר ויותר את הרע שבו, לעומת הא-לוהות, שמאירה לו יותר ויותר.

כלומר, הגילוי אינו סתם גילוי רע, אלא גילוי מטרתי ומכוון כנגד השגת הא-לוהות. לכן הוא נקרא "יצר הרע", כי האדם קובע שהיצר שהוא פותח, כשהוא רואה את עצמו, את הרצון שלו, הוא רע. והוא רע כי הוא הפוך מהרוחניות, מהשגת הא-לוהות. והאדם רוצה להגיע להשגה זו, אולם ככל שהוא חוקר את עצמו יותר, הוא מגלה ההיפך, אז הוא כבר מתחיל לחשוב על תיקונים, עד שמגיע לאמצעי, ל"תורה תבלין".

 

בפרשה מסופר על כך שהנחש מדבר אל חווה ומפתה אותה. מה המשמעות הרוחנית של הסיפור הזה?

האדם מחולק לשניים, יש לו רצון ליהנות הנקרא "חווה". ויש לו רצון להשפיע, להתקדם, להתעלות, הנקרא "אדם", הדומה לבורא. הכוונה כאן לאדם שבנוסף לרצון לקבל כבר יש בו גם את הניצוץ, ה"נקודה שבלב". הנקודה שבלב נקראת ה"אדם" שבו, והרצון לקבל הכללי נקרא ה"חווה" שבו. מלבד הרצון לקבל, יש גם חלק שכל הזמן גדל ומפתה את האדם לדברים שונים, ומסיט אותו מההתקדמות הרוחנית. זה ה"נחש" שבנו.

עלינו להבין שהנחש הוא "עזר כנגדו", כל זה בא מהכוח העליון. האור העליון עושה הכול. הוא ברא את הרצון לקבל יש מאין ועובד עימו כל הזמן, ומשנה אותו, עד שהוא מביא את הרצון לקבל לדרגה האחרונה, השלמה, הסופית והנצחית. גם אנחנו משתתפים בכל התהליך הזה, ברצון משלנו. בינתיים עלינו ללמוד מה קורה לנו, איפה אנחנו נמצאים בסיפור הבריאה, כפי שהוא מתואר.

קורה משהו מעניין בתהליך זה, למרות הרצון לקבל הרגיל הקיים באדם, יש בו גם "נחש", מין שרֶץ בלב, שלא נותן לו מנוחה, וכל הזמן פועל בו מבפנים. ככל שמתקדמים הוא מורגש בנו יותר, הוא גדל בהתאם להתפתחות ה"אדם" שבנו. כמו שכתוב "זה לעומת זה עשה הא-לוהים", 13 ו"כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו". 14 כך אנחנו גדלים, דווקא על ידי הנחש, ועל ידי חווה, על ידי הפיתויים ועל ידי כל מיני רשעים. כוחות שהם כביכול רעים, בלעם, בלק ופרעה, שעליו נאמר שהוא קירב את בני ישראל לאבינו שבשמים. 15 עלינו להכיר ולהבין את כל הכוחות האלה. אם האדם מאתר את הקו הנכון, פתאום הוא רואה איך דווקא הכוחות השליליים האלה עוזרים לו, ומכוונים אותו יותר ויותר. כי בזה שהם מכניסים בו את ההרגשה השלילית, הם מחייבים אותו להתקדם עוד יותר, ולברוח מהם. הם ממש "עזר כנגדו". כך שבסופו של דבר הנחש מתגלה ככוח חיובי, טוב ומאוד אהוב עלינו, כי "עתיד מלאך המוות להיות מלאך הקדוש". 16

מי שאינו עוסק בתיקונים, מי שאינו מבין שרק על ידי תיקון הרע מגיעים לטוב, ושדווקא על ידי כל הרשעים המתגלים בו, כל הכוחות הרעים, הוא מתקדם לבורא, הוא שונא את התהליך, סובל ואינו רוצה להמשיך בדרך. ומי שמתקדם נכון, רואה שאת כל העולם ברא א-לוהים ממש לטובה, וגם הרע הוא לטובה. תלוי רק איך אדם מממש את כל מה שיש בו.