כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "ויגש"

(בראשית מד, י״ח – מז, כ״ז)

 

 

פרשת "ויגש"

"נפש רוח נשמה"

מושגים

"קחו לכם מארץ מצרים עגלָות"

 

 

בפרשת "ויגש" יוסף מבקש מאחיו להשאיר את בנימין, לאחר שגילה את גביע הכסף שהוא בעצמו החביא בכליו. יהודה מסביר ליוסף שאין אפשרות להשאיר את בנימין, משום שיש לו אחריות כלפיו, הוא הבטיח לאביו להחזירו בשלום. הוא מספר לו שהאחים כבר איבדו אח אחד, מבלי שיהיה לו שמץ של מושג שיוסף הוא המנהל שפועל מאחורי הקלעים.

יוסף מחליט לחשוף את זהותו לאֶחיו, ומספר להם איך התגלגלה מכירתו לטובה, ושהואמסוגל כעת לכלכל את משפחתו, כי הוא זה שמנהל את כל מצרים. לאחר הפיוס ההדדי הוא שולח את האחים עם עגלות וציוד ליעקב, ומבקש מיעקב לבוא לארץ מצרים.

בתחילה יעקב אינו מאמין לסיפור, אך לאחר שהאחים מציגים בפניו את המנחה ששלח יוסף, הוא שמח מאוד ומביע רצונו לרדת למצרים לראות את יוסף טרם מותו. בדרך למצרים, יעקב עוצר בדרך ומקריב קורבנות. הבורא מתגלה ליעקב ומבטיח לו שזרעו יהיה גוי גדול בארץ מצרים, ושבסוף כולם ישובו לארץ ישראל.

יעקב והאחים מגיעים למצרים, לארץ גושן, שם יוסף פוגש אותם. הוא פורץ בבכי כשהוא רואה את אביו לאחר שנים רבות מאוד. יוסף מודיע להם שפרעה רוצה לפגוש אותם. לקראת הפגישה עם פרעה הוא מתדרך את האחים ואת יעקב, לספר שהם רועי צאן ושברצונם לגור במקום נפרד מהמצרים, בארץ גושן. יוסף מציג את אֶחיו ואת אביו לפרעה, והוא מסכים שהם ישכנו בארץ גושן.

הרעב ממשיך ויוסף מכלכל את כולם. המצרים וכל האחרים מוסרים את כספם ומוכרים את עצמם בסופו של דבר כעבדים לפרעה. בסוף הפרשה יוסף קובע מערכת מיסוי, שלפיה פרעה מחזיק בכל הנכסים; הוא מספק לכל המצרים זרעים לעבודת האדמה והם מחזירים לו חמישית מהיבול.

 

הפרשה מתארת הן את התהליך הפנימי בהתפתחות האדם והן את התהליך הכללי בתיקון העולם. האדם והעולם, אחד הם, כלל ופרט שווים.

פרשה מיוחדת זו, האקטואלית גם כיום, עוסקת בכוח הרוחני שנכנס באדם הגשמי ומתחיל לתקן אותו. לצורך החיבור, האדם הגשמי נזקק הן לכוח הגשמי והן לכוח הרוחני גם יחד, כמו שמים וארץ. שני הכוחות: כוח הבורא וכוח הנברא מתחברים יחדיו, ומהם יצמח האדם. זו בעצם מטרת ההתפתחות שלנו, לחבר מצד אחד את החומר הגשמי, ומצד אחר את צורת האדם הדומה לבורא.

אין זה פשוט להפגיש בין שני הכוחות האלה. הבריאה מורכבת בסך הכול משני הכוחות האלה; מהכוח המשפיע – הבורא, ומהכוח המקבל – הנברא, גם אותו הבורא ברא בכוונה, כהעתק של עצמו. שני הכוחות האלה צריכים להתחבר יחד, כך שהנברא נכלל בבורא, והבורא נכלל בנברא, כשביניהם יש הבנה, קשר. בקשר זה, הנברא יכול להעלות את הבקשות שלו לבורא, שמבין אותו ומשפיע עליו באמצעות אותו קשר הדדי, באמצעות אותו חלק מהבורא, שיש בנברא, כך שגם הנברא יכול להבין את הבורא.

בדומה ליחסים בין בני אדם; נניח אין בינינו כל קשר, אולם כשאנחנו מתחילים לספר זה לזה כל אחד על עצמו, ולהתכלל ברגשות זה של זה, אז בי יש חלק שקיבלתי ממך, ובך יש חלק שקיבלת ממני. הקשר בינינו נוצר באמצעות החלקים המשותפים שלנו. גם בעולם החומר כדי לקשר בין שני מכשירים, יש לווסת אותם באופן כזה שהם יהיו באותו תדר, שיבינו זה את זה. לדוגמה: כדי שמחשב "יבין" את המחשב האחר, צריך להיות מודם עם הגבלות שונות ורישום נכון וכולי.

כך גם נוצר הקשר בין הנברא לבורא. כל מטרת הבריאה היא שהנברא יעלה בדבקות לדרגת הבורא. ולדבקות מגיעים לפי השתוות הצורה, השתוות התכונות. בסופו של דבר צריכות להיות באדם תכונות הבורא. מלכתחילה "יצר לב האדם רע מנעוריו", 1 אני – פרעה, זהו הטבע שלי, ה"אני" שלי. התכונה הראשונה שמתגלה באדם, שהיא תכונת הבורא, היא "אברהם", לכן הוא נקרא "אב האומה" הזו. כלומר, אותה תכונה דלהשפיע שבתוך האדם. לאחר מכן מתפתח מקו אברהם, קו ימין, קו חסד, תכונת ה"גבורה" שהיא "יצחק", ואחר כך תכונת "תפארת" שהיא "יעקב".

יעקב הוא תחילת עיצוב הקשר הנכון בין אברהם ליצחק, לכן הוא המיוחד שבאבות, הבכיר שבאבות. ביכולתו לשלב בין שני הכוחות האלה, כוח ההשפעה וכוח הקבלה, ולסדר אותם בתוכו, בקו האמצעי. אולם אין בכך די, כיוון שעלינו לדעת בעצמנו כיצד ליישם את ג' הקווים הללו, שמגיעים אלינו מלמעלה, מהבריאה שלנו. בפרשה מתואר כיצד הכוח העליון מחלחל בהדרגה לתוכנו כמו מים המחלחלים לתוך האדמה, כדי להגיע למקום שבו היא יבשה, כלומר למצרים.

שורש הבעיה טמון בתכונותיו של יעקב, הנמצאות בבנים שלו, שאינן מבינות כלל את שעליהן לעשות, מלבד יוסף. יוסף מבין שיש צורך מיוחד לאחֵד את כל הבנים יחדיו. הוא אומר להם: כולכם תשתחוו אליי, כי אני היסוד, אני המאחד את כולם, והם אינם מבינים זאת. באדם יש את כל התכונות. הוא אמנם מתחיל לחבר אותן יחדיו, אך מבלי שהוא מבין כיצד לעשות זאת. לכן, פעולות המכירה והקנייה מלמדות כיצד לעבוד עם התכונות הפנימיות האלה שבנו.

חכמת הקבלה אינה עוסקת באירועים היסטוריים, אלא באדם, בתיקון של עצמו בפנים. כל תהליך העבודה שלנו הוא תיקון. האדם קולט בהדרגה את תכונות ההשפעה, האהבה, הקִרבה לזולת, ובהתאם לכך הוא מתקרב לבורא, משנה ומתקן את עצמו.

הפרשה מתארת את השתלשלות הדברים. בתחילה מכירת יוסף למצרים. יוסף הוא כוח ההשפעה, ואילו מצרים היא כלי הקבלה שלנו, הרצונות לקבל. הרצונות לקבל עצמם מסוגלים לעבוד כאיכר פשוט בלבד. יוסף הוא תכונה שכבר יודעת להחליף את הכלים שלו עם אחרים. למכור ולקנות, הוא נותן תבואה ומקבל משהו מבחוץ, מאנשים שמייצרים למשל מכשירים. באמצעות מקח וממכר, השפעה וקבלה, אפשר ליצור קשר, להתעשר ולעלות בדרגה. תכונה כיוסף מאפשרת זאת, משום שהיא יודעת לקשר בין החלקים האגואיסטיים, שאינם יכולים להתקשר בין עצמם. כך קורה הן במצרים הפנימית בתוכנו והן במצרים החיצונית.

רואים זאת גם במהלך ההיסטוריה. היהודים שחיו בין העמים הם אלה שיצרו ופעלו בתחומי החינוך, התרבות ובייחוד המסחר, שהוא קשר של חיבור בין כל העמים. לאחר שפיתחו את המסחר התחילו בפיתוח התעשייה, בדיוק כפי שנעשה במצרים שהתחילה פתאום לפרוח. לצד הפריחה צצה גם בעיה. ככל שאתה הולך וגדל צפויה גם ירידה, נפילה, גילוי הרע החדש.

מכאן שנות השובע ושנות הרעב שמגיעות, שאותן יכול לנהל רק כוח ההשפעה הנמצא באדם. ככל שהאדם הולך ומתקדם בתיקון עצמו, כך הוא עובר את התהליך באופן טוב ונכון. כך כל תכונות ההשפעה הקודמות, שהן "בית יעקב", נכנסות לתוך מצרים, לתוך הרצון לקבל, שמתחיל ממש להתעשר בגללן, עד כדי כך שכאשר יעקב מגיע עם המשפחה למצרים, פרעה מבין עד כמה הוא מרוויח מכך.

כשאנו מתחילים לעבוד עם הכלים דהשפעה, אני לך ואתה לי וכן הלאה, האגו שלנו מתפתח. מי שיודע להתקשר עם אחרים ולעשות איתם חליפין, בדומה למה שקורה בתוך האדם, היודע לעבוד עם כוח הקבלה וכוח ההשפעה יחדיו, בתחילה זו עבודה הנקראת "לא לשמה", משום שהאדם עדיין מרוויח וחושב שהכול טוב, ולכן הוא עובד עם שני הכוחות הללו. כשהכוחות העליונים נכללים בו, הוא מתחיל לגלות את התפתחות התהליך, שמביא אותו להרגשת הגלות וליציאה ממצרים. אף על פי שלעת עתה שני הכוחות האלה, כוח ההשפעה וכוח הקבלה, עובדים באגו שלנו לטובת האגו, פרעה מתעשר – חלק המלכות, החלק החמישי מתוך: כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, ממש מתמלא.

האגו שלנו מקבל עשרים אחוז מהרווח הכללי, וכך הוא גדל. כך גם כל המצרִים, התכונות האגואיסטיות שלנו, חיים וגדלים. גם בית יעקב גדל, ומתרבה על ידי הוספה לעצמו מן האגו של המצרים, מהרצון לקבל. האדם מוסיף לעצמו אגו, גדל ומתקדם, כהכנה לתהליך התיקון. אדם הלומד את חכמת הקבלה, כשהוא עדיין בעולם הזה, נהנה מהעולם הזה וגם מהעולם הרוחני יחד, ומרוויח משניהם. כשהוא נמצא בעולם הזה, הוא נמצא בהבנה ובהרגשה של מה שקורה לו ומתעלה כביכול מעל אחרים, כמו גם מוסיף לו מחכמת הקבלה ומרגיש שהשיג רווח משני העולמות, אולם בהמשך זה משתנה.

לעת עתה, יש רווח גדול הן לפרעה והן לבית יעקב. הרווח הוא גם לתכונות הבורא וגם לתכונות הנברא, הרצון לקבל והרצון להשפיע מתערבבים ועובדים יחדיו. יש ביניהם חיבור יפה עד שהם מגלים נקודת משבר, שאינה מאפשרת להם להמשיך.

זו הנקודה שבה נמצא עכשיו כל העולם. עד היום השתמשנו בכוח ההשפעה, באמצעותו פיתחנו טכניקות, טכנולוגיה, מכשור ועוד. אנו מרושתים סביב העולם בתעשייה ובמסחר, כמעט בכל תחום. עם זאת הגענו להכרת הרע, להבנה שעלינו להיות קשורים בינינו יותר, כדי להתקדם הלאה, אולם האגו שלנו לא מאפשר זאת. זה מה שבני ישראל מגלים במצרים, את הנקודה הזו, שתידחף אותם קדימה לדרגה עליונה יותר, לארץ ישראל. כך גם העולם שלנו יהיה חייב לצאת מהמשבר הזה לדרגת ארץ ישראל כללית, לכולם.

 

העולם נכנס למצב של "שנות רעב". יש המודים בכך, ויש המכחישים, אבל הנתונים מראים שזאת המגמה. רוב האנשים אינם רוצים להכיר בכך. בתקופתנו, היכן היא התכונה של יוסף, האומר שצריך לאגור בשנות השובע כדי שיהיה במה לשבור את הרעב בשנות הרעב? בתקופת השובע, כל עוד הכול טוֹב, יוסף נמצא במלכות, במצרים. כשמתחיל הרעב, מתחיל החצי השני של גלות מצרים ונמצאים כבר בהרגשת הגלות, יוסף מסיים את תפקידו, הוא כבר איננו.

תשע הספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד, הן ירידת השפע מלמעלה למטה. יוסף הוא התשיעי ואת שמונה הספירות הקודמות הוא אוסף, אוגר אותם יחד, ומביא אותן למלכות, לכן הוא נקרא "יוסף". המלכות היא כל האגו שלנו, הרצון לקבל, תכונת הנברא, אנחנו. יוסף כולל את כל התכונות הקודמות, שהן תכונות הבורא, שפע ואור לכול.

 

כתוב: "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף". 2

זהו כבר תחילת התהליך לקראת משה. יש שלבים אחדים בתהליך; בראשיתו בני ישראל מגלים שהם נמצאים במצרים. ישנו הבדל בין העבודה הפרטית של האדם ובין התהליך הכללי בעולם, שהוא שונה בתכלית.

 

מה קורה כיום בעולם?

כיום בעולם הגענו למצב של נקודת ההיפוך. אנו חייבים להבין שמעתה והלאה פרעה מקבל על עצמו שליטה עליונה, ולכן אין ברירה, יהיו תנאים של רעב, ויהיו תנאים של שובע וטוב. יוסף מגיע ואומר לפרעה שאין לו ברירה, שהוא חייב לעשות סדר חדש במצרים, שבו הכול יהיה נתון בשליטתו הבלעדית. אבל הוא חייב לתת להם זרעים, ולקבל מהם עשרים אחוז מס, לחלק את זה כך שבני ישראל יהיו עניים.

כלומר, שהרצונות האגואיסטיים שלנו ירגישו כעניים, שאין להם דבר, מלבד שייכות לאגו, לאוכל נפש, ומה שיחייה אותם זה הקשר עם יוסף. יוסף נותן להם זרעים, את החיוּת, את החיים, ומקבל מהם את המס. כך אנחנו צריכים להרגיש, שרק כוח החיבור שלנו, בכל העולם,מאגד אותנו לאגודה אחת ונותן לנו יכולת להתקדם, לחְיות, להחיות את נפשנו, אחרת אנו אבודים.

ראשית עלינו ללמוד את הדברים, לעבור את כל התהליך הזה ולהתקדם לגילוי שעלינו לתקן את עצמנו, כולל פרעה שבנו. עלינו להתעלות מעליו ולברוח ממצרים. התהליך כולו מכוון לקראת בריחה. תיקון מצרים כולל שני מצבים: אם אנו רוצים לתקן תכונה מסוימת שבנו, עלינו קודם כול להפסיק לעבוד איתה לגמרי, ואחר כך להתקדם אליה, לעבוד איתה בצורה חדשה, אולי אפילו לעבוד איתה פחות. כך למשל, אם אסור לנו לאכול מַלוח, אנו מסתייגים לגמרי מהמלח, ואחר חוזרים אליו במינון קטן יותר.

אנחנו חייבים לברוח ממצרים כדי שנוכל באמת להתאחד סופית, כי בתוך מצרים איננו יכולים להתחבר. בתוך מצרים רק בני ישראל יכולים להתחבר, ובאופן מסוים בלבד. כשאנו נמצאים בתוך האגו שלנו, ומשתדלים לבנות את עצמנו בצורה מתוקנת, להיות בהתאם לטבע,פתאום אנו מגלים שאנו בונים "פיתום ורעמסס". כל מה שאנו בונים נבלע כולו בתוך האגו, בתוך הרצון לקבל, כך שלעולם איננו מרוויחים דבר. כיום אנו עדים לכך, שכל מה שבנינו, בכל העולם, עומד תחת איום צונאמי, שלא ישאיר זכר לכל העבודה שלנו, ואין לנו כל ודאות בנוגע לעתיד ילדינו ונכדינו.

 

האם אפשר לדעת לאן זה יתפתח?

כן. הרי מכל הסטטיסטיקות והסקרים אפשר להבין שאין עוד טעם להביא ילדים לעולם.אם לא היה חשבון מלמעלה, שאנחנו סומכים עליו, זה היה ממש כך.יוסף נותן יחס מיוחד למשפחה שלו. הוא מתכנן וקובע להם מה לומר ואיך, דבר המראה שהוא דואג להם באופן אישי. האם גם בעולם הרוחני יש מצב כזה של יחס מועדף? מצרים אינה יכולה להתקיים, וכל העולם אינו יכול להתקיים, ללא בני ישראל. גם אנחנו איננו יכולים להתקיים, כל אחד ואחד באופן אישי, ללא קשר עם השפע העליון, ואנחנו עומדים להרגיש זאת באמת. רק באמצעות חיבור של כולם יחד, גם אנחנו וגם המִצְרִים, כלומר כל העולם, נוכל להתקדם.

יוסף אומר שבני ישראל צריכים לחְיות רק מחוץ למצרִים, בארץ גושן. זאת, משום שכדי להתקדם אדם צריך להבדיל בין כלי הקבלה לבין כלי ההשפעה שלו, ולא לערבב ביניהם, אחרת הוא יעבוד כולו רק למען האגו שלו ואף פעם לא יֵצא ממנו. כדי לנהל את מִצרַים באופן נכון, תכונות ההשפעה צריכות להיות מחוץ למצרים. לכן, בני ישראל שנמצאים בארץ גושן, מחוץ למצרים, עובדים בעבודות שבעיני המצרים אינן מכובדות, כמו רועי צֹאן וכולי, משום שבהן הם כאילו מגַדלים את תכונת ההשפעה בתוך תכונת הקבלה. המצרים עובדים באופן כזה שכל תכונות ההשפעה הן טובות כדי למלא את תכונת הקבלה, האגו שבהם. אצל היהודים לעומת זאת, העבודה היא אחרת, כל האגו שלהם, כל תכונות הקבלה, עובדות כדי לפתח את תכונות ההשפעה.

 

יוסף כאילו "סידר" את המשפחה שלו, זהו בעצם סוג של העדפה.

נכון, אבל גם פרעה מבין שזה לטובתו, עד לרגע שבו שניהם נפרדים. כששניהם נמצאים בתוך הרצון לקבל, זה כדאי לאדם, זו תקופה שנקראת "לא לשמה". יש לך חֶלק ולי חֶלק, לך קצת יותר, לי אולי קצת פחות, או להיפך, אבל אנחנו מסתדרים, איננו יכולים זה בלי זה. כך האדם מתקדם, עד שהוא מגיע למשבר, למחסום שעליו לעבור במאמץ. המעבר הזה כבר יקרה במעמד הר סיני, שבו האדם נולד.