כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "תולדות"

(בראשית כה, יט – כח, ט)

 

 

פרשת ״תולדות״ עוסקת בתולדות יצחק. רבקה, אשתו של יצחק, הייתה עקרה. יצחק הִרבה בתפילה לבורא כדי שתוכל להוליד, הבורא נענה ליצחק ורבקה נכנסה להיריון לאחר 20 שנות עקרות. רבקה ילדה תאומים, הבכור עֵשָֹו, והקטן יעקב.

עֵשָׂו הפך לצייד, ויעקב למד תורה. יצחק אהב את עֵשָׂו, ואילו רבקה אהבה את יעקב. באחד הימים חזר עֵשָׂו מהצייד רעב, וראה את יעקב מכין נזיד עדשים. עֵשָׂו ביקש לאכול מן הנזיד, ויעקב ביקש בתמורה שימכור לו את בכורתו. עֵשָׂו מכר את הבכורה ובכך ביזה את בכורתו. בעקבות רעב ששרר בארץ, הלך יצחק לאבימלך מלך גרר. הבורא נגלה ליצחק ואמר לו לא לרדת למצרים, כפי שעשה אביו בעת שהיה רעב בזמנו. יצחק מתגורר בגרר. כשאנשי המקום שאלו על אשתו יפת התואר, פחד יצחק שייקחו אותה ויהרגו אותה, לכן אמר שהיא אחותו. כשגילה אבימלך שרבקה היא אשתו של יצחק, החזיר אותה וציווה את עַמוֹ שלא לגעת ביצחק וברבקה.

למרות הרעב, זרע יצחק תבואה שאומדנה היה פי מאה ממה שזרע. יצחק גדל עד מאוד ברכוש, ואנשי המקום שקינאו בו מאוד, סתמו בעפר את בארות המים שחפרו עבדי אברהם. אבימלך ביקש ממנו לעזוב, ויצחק עבר לנחל גרר. יצחק חפר מחדש את בארות המים הסתומות, ובנוסף חפר בארות חדשות בנחל גרר. רועי גרר רבו עם רועי יצחק על בעלות הבארות החדשות. יצחק חופר באר אחרת וגם עליה הייתה מריבה. יצחק העתיק את מקומו

משם, חפר באר נוספת, ועליה לא הייתה מריבה.

יצחק עלה לבאר שבע, הבורא נגלה אליו ובירך אותו ואת זרעו. יצחק בנה שם מזבח, הקים את אוהלו, ועבדיו החלו לחפור באר. אבימלך ומשלחתו הגיעו ליצחק וביקשו לכרות עִמו ברית. יצחק ערך להם סעודה, ולמחרת בבוקר הם נשבעו זה לזה. באותו יום גילו עבדי יצחק מים בבאר שחפרו, ויצחק קרא לבאר ״שִׁבְעָה״, על שם הברית, ולכן שֵׁם העיר עד היום ״באר שֶׁבַע״.

בגיל 40 עֵשָׂו נושא לאישה את יהודית ואת בָשְׂמַת, מִבְּנוֹת חֵת שבארץ כנען, דבר שהיה למורת רוחם של הוריו, כי הן היו עובדות עבודה זרה. יצחק זקן, ועיניו כבר כבדות מראות, הוא מבקש מעֵשָׂו בנו הגדול לצוד בעבורו כדי שיברכו בטרם ימות. רבקה שמעה את הדברים, ואמרה ליעקב לשחוט מן הצאן והיא תבשל מטעמים ליצחק, וכך הוא יברך את יעקב. רבקה הלבישה את יעקב בבגדי עֵשָׂו, יצחק קיבל את המאכל ובירך את יעקב. כשיצא יעקב, נכנס עֵשָׂו והכריז שהגיע עם המאכל. יצחק התפלא ושאל, אם כך מי קיבל את ברכתו? עֵשָׂו כעס מאוד, יצחק ורבקה שולחים את יעקב לעיר ״פדן ארם״, לאחיה של רבקה, לבן.

בסיום הפרשה, ראה עֵשָׂו שבנות כנען רעות בעיני יצחק, ולכן הלך לישמעאל ולקח לו לאישה את בתו, מָחֲלַת.

 

על מה מדובר בפרשה? מסופר על תולדות יצחק. מיהו יצחק?

יצחק הוא הבן של אברהם. כלומר ״אברהם״ זה קו ימין, ״יצחק״ זה קו שמאל, לכן יש כאן תהליך מיוחד מאוד. ליצחק יש כל הזמן בעיה כי הוא כוח הקבלה, לעומת אברהם שהוא כוח ההשפעה. לכן, היה על אברהם לכבוש אותו, לעצור אותו, להעלות אותו כביכול לעולה. בכל התהליך שיצחק עובר, הקו שלו הוא קו גבורה, קו נוקשה מאוד. הוא כל הזמן נמצא בחיפושים, במלחמות ובבעיות.

על כוח הקבלה וכוח ההשפעה שבאדם לעבוד בהרמוניה הדדית, אבל קשה למצוא את ההרמוניה הזאת. בזמן שכוח יצחק גדל, גדל גם כוח עֵשָֹו ויעקב. יעקב רצה להיוולד קודם, אולם עֵשָׂו נולד לפניו. יעקב רצה לעקוף את עֵשָׂו, אבל לא עקף אותו בזמן הלידה, רק אחר כך הוא עוקף אותו בקבלת הבכורה וכן הלאה.

כלומר יש כאן כל הזמן הכנות למצבים הבאים באדם, כך שלא רק קו ימין ושמאל, ״אברהם״ ו״יצחק״, נמצאים בו אלא גם נעשות הכנות לקו ״יעקב״. יעקב זה בקטנוּת, ישראל זה בגדלוּת, כי קו זה ששייך כבר לעם ישראל, למי שרוצים להתקרב לגילוי הבורא, לגלות את העולם העליון כמו שכתוב, ״עולמך תראה בחייך״ 1, בעבורם הקו הוא הקו האמצעי, ״יעקב״.

הפרשה מציינת שהאדם עדיין צריך למיין בתוכו, לברר ולהחליט עם איזה רצון שבו הוא עובד. מה מסך כל הרצונות שקיבל מ״יצחק״, שייך אצלו ל״עֵשָׂו״ ומה שייך ל״יעקב״. התוצאות מ״יצחק״ הן שתיים, ״עֵשָׂו״ ו״יעקב״. ״עֵשָֹו״ זו ״קליפת שמאל״, ועל האדם לבדוק מה שייך לקליפה. עליו למיין את התכונות, את המחשבות, את הרצונות ואת הכוונות, להחליט עם אלו רצונות הוא יכול להתקדם לגילוי הבורא ועם אלו הוא נכשל בחיים, כלומר אינו מסוגל להתקדם.

כל הפרשה עוסקת בעבודה הזאת. אנחנו רואים שהבכורה חשובה מאוד, כי היא קובעת מי יהיה בראש. כי כמו שאנו לומדים בחכמת הקבלה, הבכור ״נוטל פי שניים״ 2. הוא עולה גם בעבור הקטן. אם נניח שיש בתוך ה״מלכות״, השכינה, שתי נשמות, שהן עולות כזו״ן לאבא ואימא עליונים, אזי הן מקבלות משם. ואז בדרך כלל הבכור עולה והוא נוטל גם לעצמו וגם לקטן, וכשהוא יורד למטה הוא מביא לקטן את המגיע לו.

הבכור חשוב משום שהוא נמצא בקשר עם הבורא. שהרי בראש יכול להיות רק כוח ההשפעה, לפי חוק השתוות הצורה. מצד אחד, לא יכולה להיות באדם תכונה כזאת שהיא כולה קבלה וגם בקשר עם הכוח העליון שהוא כולו להשפיע. מצד אחר, ללא כוח הקבלה, יהיה בלתי אפשרי לעלות למעלה. כי כל הכלים הם כלים דקבלה, רצון לקבל. לכן, כדי לעלות מגדילים את הרצון לקבל, כלומר אפשר להגדיל את הרצון לקבל רק על ידי הרצון להשפיע.

אם כן, יש כאן שילוב מיוחד בבירור בין אברהם, יצחק, עֵשָׂו, יעקב, אלימלך, רבקה וישמעאל. פתאום בסופו של דבר מגיעות מישמעאל הנשים החדשות לעֵשָׂו, בת ישמעאל, מָחֲלַת ועוד. למעשה, יש כאן כל הזמן שילוב בין הדברים, וכן בירור האם לרדת למצרים או לא, והאם לחפור עוד ועוד בארות.

״באר״, הכוונה שאנחנו מוציאים מתוך הרצון לקבל שלנו שנקרא ״ארץ״. אנחנו ״חופרים״ בתכונות שלנו, בכוונות שלנו, ומוציאים משם את ה״מים״, כך שתהיה באר, ולא יהיה בור. בשילוב הנכון בין הרצון לקבל לרצון להשפיע, אנחנו דווקא מוציאים מים. המים אינם מגיעים סתם כך, אלא רק מתוך הבאר. זה קורה כשהאדם חופר ברצון לקבל הגדול והקשה שלו, ומחפש עד שהוא מוצא – באיזה שילוב של הרצון לקבל עם הרצון להשפיע הוא יכול להחיות את נפשו במים, בתכונות ההשפעה. ״מים״ הם תכונות ההשפעה, תכונות ה״בינה״. הפרשה הזאת עוסקת בעניין הבארות, בתחילה רחובות ובהמשך באר שבע, וכן הלאה.

לעניין הבחירה והבכורה. עֵשָׂו צד אולם הוא מאבד את התקווה לכך שהוא יכול לצוד בשדה שלו, כי כבר אין מה לעשות עם הרצון לקבל, אין לנו דרך למלא אותו בתענוג. זאת, בדומה למה שקורה בעולם שלנו כיום, חשבנו שאנו יכולים להתפשט על פני כל כדור הארץ, להיות חברה צרכנית ללא גבולות, אבל לא הבאנו בחשבון שכדור הארץ מוגבל. האנושות מזהמת את כדור הארץ בזבל, כדי לייצר מוצרים חדשים, כדי להתעשר.

גם כעת, כשאנחנו נמצאים על סף תהום, איננו מסוגלים לשנות את גישתנו לחיים. אנחנו עדיין חושבים שזאת הדרך, איננו מבינים שבשלב זה עלינו להחליף את הכיוון ובהקדם.

עֵשָׂו מסמל את העולם כיום, שבו האדם עדיין רץ ומחפש, היכן הוא יכול למצוא ״בשדה״ שלו משהו לצוד כדי לקבל ברכה. כלומר להתפתח הלאה, אך ללא תועלת. לכן הוא אומר, ״אין לי תועלת, אז לפחות אוכל משהו, אני מוכן לרדת לדרגת ״בהמה״, לדרגת החי, תן לי את נזיד העדשים, אם זה מה שנשאר לי לפחות אקבל את זה״. בכך הוא בעצם מודה שהרצון לקבל אינו מתאים אלא לקבלת סיפוק הכרחי לחיים, לקיום בחיים הגשמיים שלנו בלבד.

כלומר האדם משתמש באגו שלו, ברצון לקבל, רק כדי להחיות את עצמו כמין החי. אבל מין המדבֵּר, האדם שבנו, זקוק להתפתחות שהיא מעבר לזה. לכן עֵשָׂו כביכול מוכר את הבכורה ליעקב. כי אם ליעקב לא תהיה הבכורה, כלומר לא יהיו חיים, אזי גם לעֵשָׂו לא יהיה נזיד עדשים.

יעקב אפוא עומד בראש, הוא זה שיקבע כעת את ההתפתחות האנושית. אבל על עֵשָׂו לתמוך בו כדי שיהיה לו במה להחיות את נפשו. יש בכך התפתחות מיוחדת, בקרוב נראה שכל העולם מתחיל להבין שהוא אינו יכול ״לצוד דבר בשדה״, שהוא ממש כמו עֵשָׂו, ואז יהיה עליו לפנות ליעקב. ולבסוף, שניהם יסכימו שעליהם ללכת לפי תורתו של יעקב, של ישראל.

ואז גם אומות העולם תוכלנה להחיות את נפשן לפי רצונן, אולם רק בתנאי שהן ״תחלפנה את הראש״ ותתחלנה להתפתח לכיוון החדש. עליהן לחיות לא בדרכו של עֵשָׂו, שכל התפתחותו היא לצָיד בעולם הגשמי, אלא בדרכו של יעקב, שמקבל את הברכה ויש לו את כל הטוב.

 

בימינו זה צו השעה, עם כל מה שקורה בעולם בכלל ובמדינת ישראל בפרט, ויש ״להחליף את הראש״, להחליף את עֵשָׂו. כיצד התהליך הזה יקרה בתוך עם ישראל?

המצב של עם ישראל אינו טוב, אך הוא אינו יודע מה לעשות. ״עם ישראל״ נקרא הרצון שכולו מכוון לגילוי הבורא, לישר-אל, ישראל. אולם איננו נמצאים במצב כזה, ולכן יש לנו עבודה רבה, לעורר את כל היהודים, הן בישראל והן בכל העולם, שיבינו מה הייעוד שלהם ומה עליהם לעשות. אנחנו הרי בני אברהם, יצחק ויעקב ובייחוד יעקב, כי הוא הבכיר שבאבות, הוא ״הקו האמצעי״ בהתקדמות שלנו הכולל את כולם. ואכן, קודם כול, עלינו לברר לעצמנו את דרכנו, לאן פנינו מועדות.

עלינו גם להבין ש״יעקב״ אינו מתעורר מיד באדם, כי הוא עדיין נמצא בעסקיו. הוא רועה צאן, יושב אוהלים, כלומר נמצא בלבושים מיוחדים. חכמת הקבלה מסבירה לנו מה פירוש ״שורש״, ״נשמה״, ״גוף״, ״לבוש״ ו״היכל״. ״היכלות״, אוהלים, הם המעבר בין הפנימיות לחיצוניות. כי אוהל עושים מהעור של הבהמה. לכן, האדם בונה את המעטפת הפנימית שלו בין הפנימיות לחיצוניות. כל זאת, מפני שהעולם שלנו הוא רב שכבתי, ולכן אנחנו מדמים את הפנימיות והחיצוניות. המקובלים משתמשים ב״שפת הענפים״, שפה מיוחדת, כדי להסביר לנו את ההבחנות הפנימיות, את מה שעלינו למצוא בפנים.

כך למשל, הם אינם יכולים לומר, ״קח את הרצון בפנים, את הדרגה העשירית שלו עם דרגה מספר 25 מהרצון השני והשלישי״. איננו מסוגלים להבין זאת, כי איננו מסוגלים לראות ולהבין את העולם הפנימי שלנו. לכן הם מוסרים לנו את הדברים בתוך סיפור חיצוני, מתוך מה שאנו מכירים בעולמנו. כשם שמסבירים לילד מתוך עולמו, ממה שמוכר לו, וכך הוא מבין דבר מתוך דבר.

ככל שהאדם מתקדם בהתפתחות הפנימית שלו, הוא מבין שהתורה מדברת על הפנימיות שבאדם. הוא כבר אינו רואה את כל הסיפורים על אבותינו כקשורים לעולם החיצון. החיים אז כמו החיים כיום הם אותם חיים, אלא שכל תקופה ומאפייניה. לכן, אין כאן שום דבר מיוחד שעלינו לדעת, וההיסטוריה גם היא לא כל כך חשובה. כל שעלינו לדעת הוא ש״מעשה אבות, סימן לבנים״ 3. מה שחשוב לדעת הוא שעלינו, כעם ישראל, לעבור את אותו תהליך שעברו האבות, כדי למצוא את הדרך שלנו, את ״הקו האמצעי״.

 

מה המשמעות של הדברים?

איבדנו את דרכנו. אלפיים שנות הגלות הסיטו אותנו ממנה לגמרי. אנחנו מושפעים מכל מה שספגנו מאומות העולם. אמנם הצלחנו בכול, יותר מהם. אך חזרנו לארץ עם כל ה״חולָיִים״, ואיננו יכולים להיפטר מהם. כלומר עדיין איננו מסוגלים למצוא את שביל הזהב שלנו, את ״הקו האמצעי״, ששם כולנו מתאחדים יחד ואין בינינו שום הבדל. זה יקרה אך ורק כאשר נמצא מטרה משותפת, שאם לא כן לעולם לא נתחבר להיות עם ישראל אחד. כמו שבעבר אברהם אבינו חיבר את התלמידים שלו ביציאה מבבל, כשאסף את מי שרצה ללכת איתו לארץ

כנען, הוא חיבר אותם גם למטרה, להגיע לגילוי הא-לוהות.

 

גם כיום זו המטרה?

כיום המטרה של כל העולם היא להשיג את הא‑לוהות, ככתוב ״עולמך תראה בחייך״. לכן, אם לא ביררנו קודם את המטרה, אנחנו עדיין נמצאים באותו מאבק פנימי, כמו שמסופר לנו בפרשה זו. ״יצחק״ הוא קו נוקשה מאוד, כנגד ״אברהם״ ההפוך ממנו. לכן, היה על אברהם לבצע עליו את מעשה העקדה. מדובר על סוג של קשר, כדי לא לפרוץ ל״קו שמאל״. בנוסף, מ״יצחק״ יוצאת ״קליפת שמאל״ שזה עֵשָׂו, אלה כל אומות העולם מלבד בני ישמעאל, שגם הם יצאו מאברהם אך מצד ימין.

כלומר אברהם ויצחק עומדים כמעט זה מול זה. למרות שזה אב וזה בן, זה הקודם וזה הנמשך, אבל ״אברהם״ הוא קו ימין, ו״יצחק״ הוא קו שמאל. ״ישמעאל״ הוא קליפת ימין, ו״עֵשָׂו״ הוא קו שמאל, ואילו ״יעקב״ נוטה לקו האמצעי. הוא רק בנטייה, כי עדיין אין לו את העוצמה הדרושה להיות ״בקו האמצעי״. התכונה הזאת מתחילה להתברר באדם בהדרגה, מתוך המאבק על הבכורה, נזיד עדשים, הבריחה מאבימלך וכן הלאה. כלומר יש כאן דברים פנימיים ועדינים מאוד בתוך האדם, שהוא אינו יכול לברר אותם באופן מיָדי.

אבל כשהוא מתחיל לברר זאת, הוא רואה שסיפור התורה הוא בעצם הנשמה שלו על כל תכונותיה, על כל הרצונות והכוונות שבה, כי היא פשוט נפרשת לפניו כמו אטלס אנטומי של גוף האדם. האדם רואה כיצד באמת זה עובד, כיצד הוא עובר ממצב למצב. זאת, על אף שלעתים הוא יכול להיות זמן רב בין המצבים עד שהם מתבררים לו.

בסופו של דבר, הבירור הוא באילו תנאים ה״אדמה״, שהיא הרצון הנקרא ״ארץ״, נותנת פירות. אנו רואים שאין לנו פירות מצד עֵשָׂו וישמעאל, אלא רק מצד יעקב, אולם רק בתנאים מסוימים, רק כשהוא מגיע לברר, חופר את הבארות, מוצא מים, מוצא את מאה השערים שלו וכן הלאה.

 

ואז ״סותמים״, מונעים מהאדם את הפירות?

״סותמים״ כדי שיתקדם, כדי שיברר זאת עם עצמו בדרגה גדולה יותר ויותר. ״סותמים״, הכוונה שמונעים את התענוג בתוך הרצון לקבל האגואיסטי שלו, אלה נקראים ״כל העמים״, כל הרועים האחרים, חוץ ממנו. הם באים ומכסים את הבארות, כדי שהאדם יגיע ממש לבאר מים חיים, וימצא את הברכה.

 

דיברנו על עם ישראל שמגלה את הא-לוהות, את המשימה שלו. דיברנו על תורתו של יעקב, של ישראל, ועל התהליך שעלינו לעבור עכשיו. כיצד התהליך הזה קורה, כיצד עם ישראל מגלה את הא-לוהות?

עם ישראל מגלה את האלוהות, כמו כל העולם, מחוסר ברירה. המשבר הנוכחי קיים כדי שמתוכו יגלה האדם את המטרה.

כיום כבר כולם מבינים שמדובר במשבר ארוך. כשהתריעו את המנהיגים והמדענים הם לעגו לכך, חשבו שהמשבר זמני ויחלוף. זאת משום שהם עדיין לא מכירים את התכנית הכללית של העולם לפי חכמת הקבלה.

כבני אדם הם מפותחים מאוד, אבל זו התפתחות שהיא במושגים של הרצון האגואיסטי הרגיל שלנו. זו התפתחות שמקורה בשילוב של מספר תנאים במדרגה החדשה, בדרגת ההשפעה, ואת זה הם אינם יכולים להביא בחשבון. הם עושים את החשבונות שלהם כיצד להצליח בכלכלה ובמערכת הפיננסית, אבל אין בכך שום הצלחה. כי החשבון שהם עושים הוא רק לפי הקו של ״עֵשָׂו״, רק לפי הרצון לקבל. העולם כבר אינו עובד בצורה ליניארית לפי הרצון לקבל, אלא הוא נעשה עגול. הוא עובד לפי חוק ההדדיות, לפי החוק הכוללני שלו.

מכיוון שהכול מחובר, איננו יודעים לעבוד, כי אנחנו עדיין אגואיסטים. אין לנו תכונות פנימיות, כדי שנוכל להביא בחשבון את כל העולם. כל עוד האדם חושב באופן אגואיסטי הוא אינו מסוגל לעשות דבר, אלא רק בתנאי שהוא רוכש תכונה חדשה, תכונת ההשפעה, ובאמצעותה מתחיל לטפל בכל העולם.

על האנושות בעולם להגיע למצב הזה. עלינו להבין שאין ברירה, אחרת לא נוכל לנהל את החיים. האדם יחזור מהשדה כמו עֵשָׂו, ריק, ולא יהיה לו במה להחיות את עצמו. לכן, בלית ברירה הוא ירצה להחליף את המגמה שלו. וכך, מתוך ״יעקב״ ו״עֵשָׂו״ שבָּנו, בכולנו, נסכים ללכת אפילו עם יעקב בראש.

 

מה זה אומר?

זה אומר ללכת לקראת תכונת ההשפעה, בהדדיות, ב״ואהבת לרעך כמוך״, בחיבור ובערבות. אנו נרצה לעשות זאת, כי לא תהיה לנו ברירה. כך נתקדם. האדם הוא יצור עדין מאוד וקטן, אם חסר לו צרכים בסיסיים כמו חמצן, אוכל ומים הוא יסכים לכול, כך אנחנו בנויים מלכתחילה. גם אם ישנוּ את התנאים שלנו נוכל לחיות בתנאים מוגבלים, בתנאים מיוחדים, ממש כמו בתוך תיבה מסוימת, ולכן אפשר ל״שחק״ איתנו בקלות.

אנחנו רואים זאת בפרשה, עֵשָׂו אומר, ״אין לי ברירה, מה יוצא לי מזה שיש לי את הבכורה, אני רואה שעל ידה אני דווקא רק מפסיד״. יצחק אינו מבין את יעקב כי הוא ״הקו האמצעי״. ביצחק אין את הכוח של אברהם, וביעקב יש גם את הכוח של אברהם. לכן הוא מגיע לשילוב המיוחד הזה בין שני הכוחות, לקבל ולהשפיע, ומקבל על מנת להשפיע, ואז הוא יכול להחיות את עצמו בדרגת החי, בדרגת הבהמה, וכל היתר יהיה בכוונה על מנת להשפיע. באופן כזה אפשר להתקדם. ואז עֵשָׂו, חלק ממנו, יכול להצטרף ליעקב, למרק העדשים, זה מספיק לאדם כדי לחיות. וכל המגמה שלו, רק כדי להשפיע, לגלות את הא-לוהות ולעלות לדרגת הבורא.

וכך גם העולם מתקדם, בהתאם לעוצמת הפצת חכמת הקבלה בעולם, אלא שהזמנים תלויים באנושות. ככל שנצליח כך נוכל לקצר את הדרך, לעשות אותה קלה ומהירה.

 

כיצד מתנהל התהליך של הפצת חכמת הקבלה על ידי ישראל?

קודם כול איננו צריכים למהר. אי אפשר לתת לאדם מה שאינו רוצה. אלא צריך לברר מה הרצון שלו, מה היכולת שלו לקלוט את הדברים, לעבוד איתם, להבין אותם, לקבל אותם נכון ויפה, ככתוב ״חנך לנער על פי דרכו״ 4. חייבים לגשת לאדם בעדינות ובאדיבות, כי על ידי הצעדים הקטנים שהוא עושה כך הוא מתקדם. לאט לאט, שהרי נדרש זמן עד שהוא גדל ולומד דבר מתוך דבר.

לכן יש לפתח גישות שונות, שמתאימות לחלקי העם השונים. יש אנשים פשוטים יותר, יש למדנים, יש עם נטייה לשמאל ויש לימין ועוד. יש להתחשב בכולם, כי אחרת אינם רוצים לשמוע. בכל מקרה יש למצוא דרך להתקרב אליהם. אין זה פשוט כלל. שהרי, כיום אנחנו רחוקים מאוד מלקלוט מסר רוחני.

כדי להסביר לאדם אפשר לקחת דוגמאות מהמשבר, מהמדע, מהפסיכולוגיה, מכל הדברים החדשים המודרניים שמתפתחים כיום, ללא כל צורך לגלות שזו חכמת הקבלה. אבל בכל מקרה, בהתחלה כדאי תמיד לספר לו משהו בנוגע אליו, למשל על התורה. אדם מרגיש שמשהו ממנה שייך אליו. זה משהו פנימי שעובר אליו מדורי דורות, וברור שהוא יעדיף לשמוע אותה על פני פרשת השבוע. על התורה הוא ישמע איכשהו, אבל בכל יתר הדברים צריך לגשת לפי טעמו, לפי מה שהוא רוצה. או לפי החיסרון, אם הוא רוצה להשיג משהו ואינו מצליח, להסביר

ולייעץ לו כיצד יוכל להשיג את הרצוי. יש כאן קושי, ולכן נדרשת סבלנות רבה כדי להמשיך.

 

בשגרת חיינו, אנחנו כל הזמן מדברים על כך שיש משבר ושהוא יחלוף. יש כביכול משהו שתמיד העם מחכה לו, ועד היום הפוליטיקאים והכלכלנים הם שהוציאו אותנו מהמשבר.

לאחרונה כולם נואשו.

 

נכון. אבל עדיין הם קוראים לזה ״משבר״. כלומר אין שֶבר אלא משבר. שבר זה משהו שנשבר, משבר זה משהו שאפשר לתקן אותו ולהמשיך הלאה. יכול להיות שכעת עם ישראל מחכה לחכמת הקבלה, שתתקן את המשבר הנוכחי. ניקח לדוגמה את הכלכלה, כיצד חכמת הקבלה מתקנת כיום את המשבר בכלכלה במדינת ישראל?

בתחילת המשבר באמריקה, בערך בשנת 2008 , ישב איתי איש עסקים גדול ואמר לי, ״תסביר לי הרב לייטמן, איך הקבלה יכולה לעזור לנו לצאת מהמשבר הזה?״

אמרתי לו, ״הקבלה אינה יכולה לעזור לכם לצאת מהמשבר, אלא היא רק תסביר לכם לאן אתם מתדרדרים. ממש ל״קבר״, כך שה״קבר״ הופך להיות לרחם, ללידה חדשה, אבל בינתיים לא יהיה סוף למשבר״. מאז חלפו ארבע שנים, כיום הם מדברים אחרת. הם מתחילים לראות שמדובר במשהו חדש שאינו נמצא בשליטתם.

 

מי זה הם?

כלכלנים, אנשי פיננסים, פוליטיקאים, סוציולוגים למיניהם, כל ה״מנהלים״ למיניהם. אין מדובר במדענים, אלא באלה ש״מנהלים״ את העולם. כיום, כשהם מבינים שאינם יכולים לנהל את העולם, הם רוצים לחזור לגישות של סוציאליזם, קארל מרקס ודיקטטורות שונות, בתקווה שאלו יעזרו להם.

כלומר הם כבר מתחילים להבין שעליהם להיפתח כדי לקבל משהו חדש, אבל עדיין הם חושבים שאולי תהיה פריצת דרך, אולי ימצאו משהו, אולי מרקס צדק. כיום, הרבה פונים לכיוון הסוציאליזם, שהוא אכן קרוב יותר לאמת, אולם לפני כן יש עוד מכשולים רבים. הם אינם מבינים שחייבים לשנות את טבע האדם. זה די קשה לקבל את הרעיון שעל כל אדם בעולם להשתנות, שלכולם תהיה אותה רמת חיים שווה, רציונלית, שנספק בה את צרכינו הבסיסיים, המתאימים והנחוצים לדרגת החי שבנו. כלומר אנחנו לא מוציאים שום דבר מיותר מהאדמה, וכל התשוקה של האדם תהיה רק לגדל בתוכו את דרגת האדם.

עלינו להראות את הדרך הקצרה ביותר להגיע לתפיסה הזאת. בדרך יכולות להתרחש בעולם תהפוכות רבות. בחכמת הקבלה מדברים על מלחמת עולם שלישית ורביעית שעלולות לפרוץ, אולם אם נבין את הדברים האלה מראש, לא נצטרך להגיע לתפיסה זו על ידי ייסורים גדולים.

 

לסיום, מה הצעד הבא של עם ישראל, מה עליו לעשות כדי לצאת מהמסלול הזה?

עלינו להבין שאנחנו תולדות, כמו פרשת ״תולדות״, להבין שאנחנו תולדות מאברהם, יצחק ויעקב. אנו חייבים להמשיך בבירור, אבל במטרה להגיע לדבקות, לאיחוד עם הכוח העליון, עם הטבע, הא-לוהים. זו בעצם המגמה שלנו, ועלינו להיות בכך גם ״אור לגויים״, לשמֵש דוגמה לכל העולם.

 

כיצד חכמת הקבלה באה כאן לידי ביטוי?

חכמת הקבלה מראה את כל הדרך. היא בעצם היישום של אותה תכנית.