כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

"משה שליטת השמש, יהושע שליטת הלבנה"

"אמר הקב״ה למשה, משה, אתה רוצה שישתנה העולם? האם ראית מימיך

שהשמש יעבוד אל הלבנה, ראית מימיך שהלבנה תשלוט בעוד שהשמש נמצא?

אלא, הן קרבו ימיך למות קרא את יהושוע. ייאסף השמש ותשלוט הלבנה. ולא

עוד, אם אתה תיכנס לארץ, תיאסף הלבנה בגללך ולא תוכל לשלוט. ודאי שליטת

הלבנה, יהושוע, הגיעה, ואינה יכולה לשלוט כל עוד שאתה נמצא בעולם."

 

זוהר לעם, וילך, 12

 

אלו הן שתי דרגות. אי אפשר לעבור מדרגה אחת לשנייה בלי לסיים דרגה קודמת. האדם חייב לסיים את דרגת "משה", שהיא דרגת הבינה, להשפיע על מנת להשפיע, ממנה הוא מתקדם לדרגת "יהושע" שהיא לקבל בכוונה על מנת להשפיע, שהיא כיבוש הארץ, כניסה לארץ ישראל, לרצון שכולו כבר מכוון לעל מנת להשפיע.

כלומר, דרגת "משה" היא "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ואילו דרגת "יהושע" היא "ואהבת לרעך כמוך", שהיא הדרגה הגבוהה יותר והמשכה של דרגת "משה". תמיד המדרגה הבאה מתקדמת לגמר התיקון יותר מהדרגה הקודמת, כש"משה" הוא דרגת היסוד של כל הדרגות.

 

מה הכוונה שהבורא מגלה למשה שעם ישראל עתיד לחטוא?

אי אפשר אחרת. ההתקדמות היא אך ורק על ידי החטאים, על ידי הרשעים שמתגלים לאדם. הבורא אומר מראש לאדם עוד מלכתחילה, "בראתי יצר רע".

הבריאה כולה היא יצר הרע. יצר הרע הוא רצון רע, רצון אגואיסטי, הפוך מהבורא, רצון לקבל על מנת לקבל, לזלזל בכולם, לנצל את כולם, לגנוב מכולם, לרמות את כולם. הבורא אינו מסתיר את מה שעשה, אלא מסביר שכל מה שעשה הוא כדי שנתקן את עצמנו ונהיה למעלה מאותו רצון רע.

חכמת הקבלה היא היחידה המסבירה לנו כיצד לתקן את עצמנו. מי שמרגיש שבאמת מגיע לו תיקון, חייב לעשות משהו עם האגו שלו, עם עצמו, עם החיים שלו, למצוא את המילוי לחיים, אז הוא מגיע לחכמת הקבלה. יתר הפעולות והמנהגים האחרים שאנו עושים אינם מתקנים אותנו ואפילו לא מגלים שאנחנו רעים.

לפני ראש השנה ויום הכיפורים, בזמן הזה של חשבון נפש, אנו אומרים "אשמנו", "בגדנו". אנחנו אומרים שאנחנו באמת רשעים, רעים זה לזה וגם כלפי הבורא. אם זה לא היה כתוב בסידור, מי היה חושב שזה כך. הרי גם כשאנו קוראים זאת בסידור, איננו ממש חושבים, מזדהים או מרגישים זאת באמת.

 

מדוע הבורא כביכול מצווה "ובחרת בחיים"? היכן יש כאן בחירה חופשית, אם בכלל? לבחור או לא לבחור בחיים? ואם יש חיים ומוות, מי יבחר במוות?

החיים והמוות הביולוגיים שלנו, אינם נתונים לבחירתנו כלל. ברור שאם אדם נולד הוא גם ימות. האדם גם לא בחר להיוולד, מהרגע שיצא מרחם אימו הוא כבר מתקרב למוות. אין מדובר על זה בכלל. הבחירה היא כלל לא בזה.

 

הבורא משרטט נתיב טוב ונתיב רע. ואז הוא אומר "תבחר", והוא ממליץ לבחור בטוב?

הבחירה בטוב מצביעה על כך שהאדם קונה בתוך החיים האלו את החיים הרוחניים. "ובחרת בחיים" הכוונה לחיים הרוחניים. הבחירה היא בין לסיים את החיים כמו שאדם רגיל חי לפי הגוף שלו, לפי מספר שנות חיי הגוף, שבהם האדם חי את חייו כדי לשרת את הגוף, משכיב אותו לישון, רוחץ אותו, ממלא אותו במטעמים וכדומה, ובין לעלות דרגה בזמן שהאדם נמצא בגוף. אם האדם רוצה לעלות עוד דרגה, אז התורה היא בשבילו. כמו שכתוב, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", ואז "המאור שבה מחזירו למוטב". כשהאדם מגיע לתורת החיים, לנצחיות, לשלמות, הוא רוכש במשך החיים האלו, את החיים הנוספים, ואז גם כשהגוף שלו מת, הוא לא מת.

 

כיום, כשאנחנו מתחילים להרגיש קצת כמו העַם, אנשים מזדהים, מתחילים לדבר ויש דיאלוג. היכן מקומו של ה"חטא"? האם אנו עומדים בפני מהלך גדול מאוד שעלינו לעשות?

כיום, בפעם הראשונה בהיסטוריה, האדם, האזרח הרגיל בעולם הזה, מגלה שאינו יודע מה לעשות עִם העולם. הוא מגלה שכל הדברים שפיתח בעולם, במשך אלפי שנות ההיסטוריה, מפסיקים לעבוד.

האדם אינו יודע מה יצליח, ומה לא יצליח. פתאום הכול "חומק לו מבין האצבעות". המנהיגים כבר לא יודעים כיצד לנהל את העסק, אף על פי שיש להם ידע, אנשים רבים, יועצים וכולי.

 

האם זאת אותה חומה שדיברנו עליה קודם? שפשוט נתקלים בה בכל כיוון?

כן. אנחנו מגלים שבעולם שלנו מתחילה להתגלות המערכת הא-לוהית. זה נקרא גילוי הבורא לנברא. כשמתגלה המערכת הזאת, הכוח הא-לוהי, התכונה הא-לוהית, תכונת ההשפעה, איננו בנויים לכך ואיננו יודעים מה לעשות.

האדם הוא יצר הרע ופתאום מתגלה לפניו היצר הטוב. הוא לא מכיר שזה היצר הטוב. האדם רואה שהעולם גלובלי, אינטגרלי, שכולם קשורים זה לזה, שכולם תלויים זה בזה, אבל אינו רוצה להיות בזה. בנקודה הזו מתגלה לו שהוא בנוי מחומר הפוך. הבורא הרי אומר, בראתי בך יצר רע, והנה מתגלה לפניו מערכת מיֵצר הטוב, שכולם קשורים בה זה לזה, אם תנסה להתאים את עצמך לאותה המערכת תמצא את החיים, "ובחרת בחיים".

 

אז צריך איזה "יהושע בן נון" עכשיו?

בכל אחד ואחד מאיתנו יש כוח כזה – יהושע וגם משה.

 

האם יש הבדל בין החיפושים לפני שלושים שנה, כאשר כל אחד חיפש באופן אישי ומצא שאצלו משהו לא תקין, לא מסתדר עם העולם, ובין מה שקורה כיום?

גם כשהיה הכול מתוקן היה חסרון בנוגע לשאלה – בשביל מה אנו חיים?

 

יש הבדל עצום, כיום האנשים לא שואלים בשביל מה האדם חי, המשבר מגיע אליהם?

גם כיום ישנם אנשים שמגיעים ללמוד את חכמת הקבלה, כי הם שואלים בשביל מה האדם חי, לָמה האדם חי, מה התועלת מהחיים, גם כשטוב להם. אין הם באים מהייסורים בחיים הרגילים, אלא מהייסורים הנפשיים, משום שהם ריקים בכל זאת. אולם הם אחוז אחד בלבד מכל האנושות שבא ללמוד את חכמת הקבלה. היתר באים עקב הבעיות בחיים הרגילים.

 

נניח שהאדם הוא יפני, והוא חווה את הצונאמי, את רעידות האדמה ואת סופת הטייפון. הוא הרי אינו שואל, מה קורה פה? האם משהו חסר לי? אלא הוא פשוט לא יודע כיצד להסתדר בעולם הזה פתאום. וכל מי שמזדהה איתו מרגיש אותו הדבר.

נכון. לכל עַם, לכל אדם, ובכלל לכל חלק בעולם יש חשבון משלו. את זה איננו יודעים, זה שייך למשפטי הנשמות. אבל כולנו נרגיש באמת את הלחצים הגדולים, שמקרבים אותנו לכניסה לרשת קשר בינינו, לרשת גלובלית ואינטגרלית שעכשיו מתגלה ואנחנו עדיין לא מותאמים אליה.

לראשונה בהיסטוריה עלינו להשתנות ולהתאים את עצמנו לקשרים המתגלים בינינו עכשיו. לפני כן, בנינו קשרים אגואיסטיים, איך שרצינו, אולם עכשיו עלינו לפעול הפוך. הרשת המתגלה אומרת, "אתם חייבים להיות מותאמים אליי, שאם לא כן לא תצליחו".

 

משה מבטיח לעם לא לפחד כי הבורא איתם. מהיכן יכולה בכלל לבוא תחושת הביטחון? האם זה משום שאנו צועדים לקראת מצב רע מאוד?

זה הביטחון. זה לא מצב רע, תלוי איך מסתכלים על זה. כשהאדם מסתכל על מה שמתגלה לו עכשיו, הוא יכול לראות שזו ההצלה. מתגלה לנו דווקא דוגמה יפה, הזדמנות להתקשר עם כולם. התגובות השליליות שהאדם מרגיש, הייסורים, הבלגן, הבעיות והבלבול, הם כדי שינסה מתוכם לכוון את עצמו נכון, להתאים את עצמו לקשרים החדשים בינינו.

הקשרים החדשים האלו הם הבורא עצמו. זו תכונת ההשפעה שמתגלה בינינו. ואנחנו, ודאי ששונאים ולא רוצים, לא מבינים אותה, אבל זה "הוא". זה נקרא גילוי הבורא לנברא. אלו בעצם ימות המשיח, כשמתגלה האור הזה בהדרגה, אור של השפעה שמושך אותנו מהאגו שלנו למעלה.

 

עד שהאדם לא סובל אי אפשר לדבר איתו על זה, אם אין לו נקודה שבלב.

נכון.

 

איזה ביטחון אפשר להבטיח לו, אפשר לומר לו, "חכה, תסבול קצת", ואז נדבר?

לא. כאן מתגלה חכמת הקבלה, כדי להסביר לאדם מה סיבת הסבל. הוא צריך לסבול מעט, כמו ילד חכם שלוחצים עליו מעט והוא כבר מבין, והולך ישר. זה כל ההבדל. לפי הלוח השנתי שלנו, בטוח שנגיע עד סוף 6000 שנה, לכל התיקונים ולכל הטוּב. השאלה, כמה נסבול בדרך?  אנחנו יכולים לקצר את הזמנים בעצמנו, לא לחכות עוד מאתיים ועשרים שנה, אלא לעשות את זה במהלך החיים הנוכחיים שלנו.

 

בסיום הפרשה מדובר על כך שמשה מצוּוה לכתוב שירה. להכין לישראל משהו שיזכיר להם את המטרה. מה הכוח המיוחד בשירה?

השירה היא לעתיד לבוא, והיה וישראל יחטאו. זו אינה השירה הידועה בימינו, אלא קשר מיוחד בין האדם לכוח העליון המתקן. המערכת הזו היא הקשר שבאמצעותו האדם מעורר על עצמו את כוח התיקון. גם בעת שהוא חוטא הוא בטוח שהמנגנון הזה, שמשה בונה בו, יעזור לו. משה הוא כוח ההשפעה שנמצא בנו, שנקי מהקבלה לגמרי, שאליו אנחנו חוזרים בעת שאנחנו שרויים בחטא, כדי שיעזור לנו להקים את עצמנו.

 

ואין שום קשר בין השירה הזאת לשירה שאנחנו מדברים עליה כיום, מנגינה וחרוזים?

ודאי שאין שום קשר בין מנגינה וחרוזים לשירה הזאת. השירה שעליה אנחנו מדברים היא כמו ספר. "ספר" זה גילוי. מגילה. זה מנגנון רוחני כמו שיר השירים. שיר השירים זה לא שיר שְׁשַרִים. כיום אמנם שרים את השירים האלה, אבל אלה לא שירים.

 

ביצירה מוסיקלית יש באמת משהו, לעתים שיר אחד מרכז תחושות.

זה ברור שיש ביטויים פנימיים רגשיים שלנו ברמות שונות, אבל מדובר כאן על מנגנון מסוים, מיוחד. דוד המלך לדוגמה, שכתב את תהילים, או שלמה שכתב את שיר השירים, או משה שכתב את השירה, כותבים על מנגנון קשר מיוחד, שעוזר לדרגות הבאות המגיעות לחטאים, שוב להתעלות.

אנחנו קוראים בתהילים או בשיר השירים או בשירי משה, כל אימת שיש אפשרות לאחוז במשהו, לסמוך על משהו וכך להתקדם.

 

הבורא מצוָוה לקרוא את זה כל שבע שנים אחרי שנכנסים לארץ.

שבע שנים זו "מדרגה שלמה". חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

 

כלומר, גם אחרי שניכנס לארץ ונתחבר, כנראה שנמשיך לחטוא.

כן, בוודאי. זה נאמר מראש. מתחילת הפרשה אומרים אל תפחדו להיכנס, יהיו לכם שם מלחמות, אבל תינצלו מהן. המלחמות בארץ אינן אלא המלחמות עם הרצון שלנו. אין זו ארץ ישראל שהאדם צריך לכבוש בה שבעה עמים, אלא שבע הקליפות שלו, כנגד שבע התכונות הרוחניות הטהורות. המלחמה היא עם הרצון לקבל שלנו, שהוא אגואיסטי ונקרא "קליפה", יצר רע, שאותו האדם מתקן, ועל ידי זה מגיע לכיבוש הארץ. הרצון כבר הופך להיות בהשפעה, לאהבת הזולת.

כי כל התורה היא "ואהבת לרעך כמוך", לזה עלינו להגיע. לכן, המערכת שמתגלה לפנינו כיום, זו מערכת שבסופו של דבר תחייב אותנו, באם נרצה או לא נרצה. אם לא נגיע לחיבור עִם כל העולם, עד אהבת כל אדם ואדם שבעולם, לא נוכל להמשיך, לא יהיה לחם.