כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "תזריע - מצורע"

("תזריע", ויקרא יב, א – יג, נט)

("מצורע", ויקרא יד, א - טו, לג)

 

 

פרשת "תזריע-מצורע"

"שתי ציפורים חיות"

מושגים

 

בפרשת "תזריע" אנו מתוודעים לדינים הקשורים לאישה היולדת. אם האישה יולדת זכר, היא נחשבת טמאה למשך שבעה ימים. ביום השמיני עורכים לבן ברית מילה, לאחר מכן האישה נמצאת בתקופת טהרה במשך שלושים ושלושה ימים. אם האישה יולדת נקבה, היא נחשבת טמאה למשך ארבעה-עשר ימים, ותקופת הטהרה שלה נמשכת שישים ושישה ימים.

בהמשך הפרשה אנו למדים על דיני נגעים. אם יש לאדם נגע כלשהו, הוא חייב לבוא לכהן. הכהן מאבחן את הנגע ויודע מהם הדינים הקשורים לכל אחד מהנגעים.

פרשת "מצורע" מוקדשת לדיני צרעת, וכיצד לנהוג כאשר האדם נגוע בצרעת. מצורע הנרפא ממחלתו, צריך להיבדק על ידי הכהן ולאחר מכן להביא שתי ציפורים, הכהן שוחט ציפור אחת וטובל את השנייה במים נקיים.

בסוף הפרשה מסופר על טומאת קרי ועל דינה של אישה במצב נידה; כל מי שנוגע בה, טמא עד הערב.

 

מדוע מפורטים בשתי הפרשות דינים רבים לפרטי פרטים, כמו טהור, טמא, צרעת, ימי טהרה?

התורה כולה היא הוראה לתיקון הטבע שלנו. האדם נברא בכוונה תחילה עם רצון אגואיסטי, ולכן הוא רוצה הכול רק לעצמו, כמו שכתוב, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". הבריאה עצמה היא יצר הרע, שהוא סך התכונות הרעות שבנו. טבע הדומם, הצומח והחי שמסביבנו, הוא ניטראלי לחלוטין, לא רע ולא טוב. הוא מנוהל על ידי חוקים, חוקי טבע הפועלים באופן אינסטינקטיבי על כל מרכיביו.

מה שאין כן האדם, הוא בעל בחירה חופשית ולכן משתמש באגו שלו לרעת הזולת. כזו היא התוכנה הפנימית שלנו שממנה אנו בנויים. אנו כל הזמן בודקים את עצמנו ביחס לאחרים; אם טוב לי יותר לעומת מישהו, או שרע לו יותר לעומתי. כך הטבע האנושי מפעיל אותנו תמיד בחשיבה איך להיטיב לעצמנו, או איך להרע למישהו אחר. מי שאינו רואה זאת כך, אינו מודע לחוק טבע זה.

התורה מורה ומסבירה לנו כיצד לתקן את עצמנו, כיצד להביא אותנו מצורה שהיא מנוגדת לצורת הבורא, לצורה מתוקנת ושלמה. משום כך, איננו רואים את העולמות העליונים, את הכוח העליון, את הנצחיות ואת השלמות שבה אנו נמצאים, שנסתרת מאיתנו. אנו רואים רק ספירה קטנה ביותר שהיא העולם הזה. בעולם הזה אין למעשה כלום, מלבד זמן קצוב שבו אנחנו מתקיימים ואחר עוזבים בדומה לבעלי חיים. אנו מתגלגלים מלמעלה, מהעולם העליון למטה, וחוזר חלילה, ללא מודעות לשאר שלבי ההתפתחות שלנו.

התורה מספרת לנו כיצד אנו מסוגלים ויכולים לתקן את עצמנו, זאת כדי שנתחיל לגלות את עצמנו באופן נצחי, שלם. היא מורה לנו את הדרך שבה עלינו לפעול, כדי לגלות את העולם הנצחי והשלם, ולצאת מהרגשת הגלות שבה אנו נמצאים, לעולם נאור וטוב. שתי הפרשות הללו מורות על כל התיקונים שעלינו לעשות. ב"תזריע" וב"מצורע", מתואר כיצד האדם יכול לתקן בכל פעם את הסימנים האגואיסטיים המקולקלים שהוא מגלה בעצמו.

בפרשת "תזריע" כתוב שלידה היא דבר טוב, היא מדרגה חדשה. מי שיכול להוליד הוא הרצון המשתוקק ללידה, כדי להפוך את עצמו להשפעה. כשרצון זה יכול להוליד מהאישה את החלק הגברי שבה, כל העודפים של הרצון לקבל שאי אפשר לתקנם, מופרשים כדם לידה, דם טמא.

אדם הנקרא אז "אישה" יכול להיות גם גבר. תלוי אם הוא נמצא במצב לקבל או במצב להשפיע. אם אדם מוליד מעצמו את פעולת ההשפעה, הוא נקרא אישה ומוליד ילד. ואז נאמר מה על האדם לעשות עם כל היתר, שלא הגיע בפעולה הנקראת "תינוק". כל אותם רצונות שהשתמש בהם, ועדיין אינו יכול לתקנם, יוצאים כדמים, כהפרשות שונות, כמו בלידה בעולם שלנו, והם חוזרים לאחר זמן ומיתקנים במדרגות גבוהות יותר.

בהתאם לכך, אנו עוברים שבעה ימי טומאה וביום השמיני ברית; שלושים ושלושה ימים של טהרה אחרי לידת בן, ושישים ושישה ימים של טהרה אחרי לידת בת. אלה תיקונים מיוחדים. לאחר שאנו מתקנים את הרצונות האלה, על ידי פעולה מיוחדת הנקראת קורבן, אנו עושים פעולה בכוונה על מנת להשפיע, שבה אנו מקריבים. כלומר, מקרבים את עצמנו להשפעה לבורא, לפי חוק השתוות הצורה, כדי להיות דומים יותר לבורא, וכך עוברים שלב בתיקון. התיקונים כאן הם בגילויים הקטנים של כל צורות הרצון האגואיסטי, המתגלות על ידי הצרעת, ועל ידי בעיות שונות המתרחשות באדם, בביתו ובבהמה שלו. כלומר, בכל הדרגות של דומם, צומח, חי והאדם, שבתוך הרצונות שלנו.

פרשת "מצורע" מפרטת את התיקונים המתבצעים על ידי הכהן. אנו מתחילים להבחין בכוחות בתוך המבנה הפנימי שלנו שעוזרים לנו מתוך ניסיון, מתוך התיקון הקודם, לתקן את עצמנו בכל התכונות המתגלות כרעות.

הפרשה מספרת על האדם המביא את עצמו או את אשתו לכהן, ומבארת כיצד לתקן לבושים שעל הנשמה, הנקראים בגדים. הלבוש נקרא אור חוזר, אור חסדים, כוונה על מנת להשפיע. אף על פי שהאדם נולד עם רצונות אגואיסטיים, אם "ילביש" אותם בכוונה על מנת להשפיע, וירצה לעשות פעולות השפעה, בכך הוא יתקן את ה"בגדים" שלו. הדרגה העליונה של התיקון הזה היא לנקות ולכבס את הבגדים ולהראות אותם לכהן, כדי שיבדוק אותם. זהו עניין היחס בין הדרגות במערכת העליונה.

באופן כזה האדם מתקדם ברצונות המתוקנים שלו לגילוי העולם העליון, ככתוב "עולמך תראה בחייך".

כך אנו נמצאים כל הזמן בהתפתחות וגילוי העולם. אנו מרגישים נכללים יותר ויותר במשהו שהוא נצחי ושלם. אדם חי בעולם הזה כגוף חי, בהמי, ועם זאת הוא מגלה את החלק הנצחי שבו הנקרא נשמה. הוא מזדהה עם חלק זה מפני שהוא הרבה יותר גדול ועוצמתי מהחלק הבהמי. הזדהות זו גורמת לאדם להרגיש שהחלק הבהמי שלו הוא כמו אותו בעל חיים הנמצא אצלו בחצר, ואין זה חשוב אם הוא חי או מת. כי האני, האדם שגידל בתוכו, שבנה בדומה לבורא, הוא נצחי ושלם כמוהו.

כל זה נעשה בעבודה שבאמצעותה מגלים את מה שעדיין אינו "נקי" בנו. אנו מנקים את עצמנו מכל המחשבות ומכל כוונות הזדון, שהן לטובת עצמנו אך לרעת הזולת, ובכל תיקון וניקוי אנו הולכים ונעשים דומים יותר ויותר לבורא.

 

שתי הפרשות, "תזריע" ו"מצורע", קשורות זו לזו. באחת מדובר על תכונה שנקראת "אישה", ובשנייה מדובר על מצורע, על כהן. מה זאת אישה, מהו מצורע ומה הקשר ביניהם?

בתפיסת המציאות שלנו "האדם הוא עולם קטן". בתוך האדם יש כוח מיוחד, המצייר על מסך, מאחורי הראש, במודעות ובהכרה שלו, תמונה כביכול של העולם לפניו, ושל העולם מחוצה לו. אם ינתקו לאדם את החושים שלו, הוא לא יגלה שום עולם. אם לא יהיה לו חוש כלשהו, כמו ראייה או שמיעה וכן הלאה, חלק מהתפיסה שלו ייעלם.

העולם הוא פרי החושים שלנו, המציירים בתוכנו מציאות מסוימת. למציאות הזאת אין כל קשר למה שקורה בחוץ. אם נחקור בעלי חיים הקרובים אלינו, נמצא שהם תופסים את העולם באופן אחר. עולמו של הכלב מלא ריחות, ונתפס על פי חוש הריח שלו. לכלב אין כל בעיה להבדיל בין הדברים באמצעות חוש הריח. הנחש תופס את עולמו באמצעות חום וקור, ומבדיל בין כל פרט ופרט במדויק. 97% מתפיסת העולם של האדם מקורה בראייה. לכל אחד תמונת מציאות אחרת, ועדיין היא תמונת מציאות.

כשאנו משיגים את תפיסת המציאות האמיתית, נפתח בפנינו החוש השישי. אנו מתחילים לראות את הכוח העליון, את העולם העליון ביחד עם העולם הזה. העולם העליון נמצא כאן ועכשיו ואין צורך למות לשם כך. המיתה שלנו אינה משנה כאן דבר. כמו כן, אנו מתחילים לגלות שהעולם שונה לגמרי ממה שדמיינו קודם, לכן כתוב על העולם שלנו שהוא עולם מדומה, "עולם הפוך ראיתי". 1

אנו משיגים את התפיסה האמיתית באמצעות כל אותם התיקונים המתגלים בפרשיות שלפנינו, כשאנו מתקנים את הרצונות לכוונה על מנת להשפיע יותר ויותר. אם האדם משתמש בכל הרצונות שלו בכוונה על מנת לקבל, הוא כל הזמן סופג לתוכו את מה שמצטייר לו באמצעות כלי הקליטה הקטן מאוד שיש לו. אולם, כשהוא יוצא מעצמו לתדרים אינסופיים, מעבר לתדר הראייה והשמיעה, שלהם טווח מוגבל מאוד, יוצא החוצה אל חוש הנקרא "על מנת להשפיע", חוש הנתינה והאהבה, אז הוא מגיע למציאות בלתי מוגבלת. במצב זה, דומה שהאדם יוצא מהעור שלו, כפי שכתוב "ואחר עורי, נקפו זאת", 2 והמציאות שהוא מתחיל לראות אינה מוגבלת רק לחמשת החושים הגופניים, אלא זוהי מציאות אמיתית, העולם העליון, שעליו התורה מספרת.

 

באותו חוש חדש, מהי "אישה יולדת" ומהו "מצורע"?

"אישה יולדת" היא תיקון אחד החושים, ועל ידי כך להגיע להשגה, להשפעה חדשה, שבה האדם מגלה עולם חדש נוסף. עם זאת, האדם אינו יכול להשתמש בכל הכוחות האלה לתיקון בעל מנת להשפיע. ההגבלה נוצרת כתוצאה מהניגודיות שבה. אנו תופסים את הכול שחור על גבי לבן. כנבראים אנו רואים תמיד, זה לעומת זה. כשיש לנו רק צבע אחד, או דבר אחד בלבד ללא השני, או משהו שאין לנו קנה מידה שאפשר למדוד כלפיו, אז איננו יכולים לראות, או להרגיש אותו. אם אין מצב של שחור לבן, איננו יכולים לראות שחור, לבן או צהוב.

גילוי התיקונים שלנו הוא תמיד במגבלות. ההגבלה נותנת לנו את הרגשת ההתמצאות, שאנחנו נמצאים במשהו, אוחזים במשהו, אחרת אין לנו מושג מה מותר ומה אסור. במצב זה הכול פרוץ לגמרי והחוש נעלם.

ברמה הביולוגית וגם ברמה הרוחנית, האישה היא זאת שיולדת. הבורא יכול היה ליצור גם גבר שיוכל ללדת, אבל כאן אנו רואים שרק אישה יכולה ללדת.

האישה נקראת "רצון לקבל", הגבר נקרא "כוונת ההשפעה". לכן הגבר מסייע ללידה ובלעדיו היא אינה יכולה להתרחש. הגבר נותן רק טיפה, שממנה האישה מגדלת את הוולד. הגבר מוליד רק את הרצון לקבל, על ידי התיקונים שהוא עושה על עצמו. לתיקונים האלה קוראים "תשעה ירחי לידה". בתלמוד עשר הספירות, ובכל חכמת הקבלה, אנו לומדים על הצורה זו, שבה אנו גדלים ומכניסים את עצמנו בעצמנו למצב לא פשוט, לרֶחֶם העליון, למצב שבו אנחנו יכולים לגדול. אנחנו אלה שמסייעים לגדילה שלנו בתוך הרחם. זו עבודה גדולה שהאדם עושה, כדי להתאים את עצמו לדרגת הבורא. עד אשר אנו הופכים להיות דומים לו ואז אנחנו נולדים, אולם לכל אחד ואחד יש את המציאות שלו בפני עצמו; שלב הגדילה לעומת שלב הקטנות, שאר השלבים נמשכים עד שמגיעים לקומה שלמה.

 

הסמליות של האישה היא ברצון לקבל, והסמליות של הגבר היא ברצון להשפיע?

כך זה בכל אחד ואחד.

 

האם הדברים מסודרים כך מלמעלה, באופן כזה שהרצון לקבל הוא היחיד שיכול ללדת, ואילו הגבר, שהוא ההשפעה בחלק הפנימי, אינו יכול ללדת?

הגבר נותן את צורת ההשפעה העתידה. לולא כוח ההשפעה האישה לא הייתה יכולה ללדת דבר. אם לא תהיה לרצון לקבל בעצמו התרחבות, על ידי כוח ההשפעה, הוא לא יוכל להוליד דבר.

 

בהמשך, אנו רואים שפרשת "מצורע" עוסקת בעיקר בנגעים בעור. למה דווקא בעור, הרי יש מחלות רבות אחרות?

העור הוא מקום הבירור שלנו. יש לנו חמש דרגות בתוך הרצונות שלנו: מוחא, עצמות, גידים, בשר ועור. ברצון הנקרא עור יש שבע שכבות, והוא הרצון הגס ביותר, הסופי, ולכן בו אנחנו מבררים את כל הכוונות האגואיסטיות שלנו, טובות או רעות, ואת יכולת התיקון וצורתו.

חלק מהעור אנו מתקנים על ידי כתיבת כל ספר התורה על העור. יש קלף מעור, שאותו אנחנו חותכים באמצע, ועל החלק החיצוני של אותו חלק, אנחנו כותבים את האותיות של ספר התורה. אנחנו מפרידים את החלק שאי אפשר לתקן. חלק זה יתוקן רק בגמר התיקון, כשכבר לא תהיינה הגבלות ואף לא אותיות. גילוי הבורא האמיתי הוא במדרגה האחרונה, האגואיסטית ביותר שאפשר לתקן.

 

האם הצרעת מסמלת שימוש לא נכון במושג הזה?

הצרעת מסמלת את גילוי הגבול, את המקום שבו נמצא גילוי הרע, שהאדם מתקן אותו על ידי הכוח שבו, על ידי כוח ההשפעה הגדול הנקרא כהן.

 

התורה עוסקת במחלה חשוכת מרפא, צרעת, גם כיום צרעת היא מחלה קשה שלא ניתנת לריפוי.

כל מחלות העור הן קשות לריפוי, והאדם סובל מהן לאורך כל החיים. זאת, משום שהעור הוא הדרגה האחרונה של הגוף, ולכן קשה לנו מאוד להשפיע עליו. אנו מתייחסים אליו כסיום של הגוף, ככיסוי חיצוני של הגוף על כל הדברים הפנימיים שלנו. אולם העור הוא כמו הלב, הריאות, והכליות, הוא איבר העומד בפני עצמו, שעדיין איננו מבינים מהו.

 

כששוקלים את העור מוצאים שהוא האיבר הכבד ביותר בגוף. העור כבד יותר מהכבד, ויותר מכל איבר אחר, וגם אי אפשר לחיות בלעדיו.

נכון, ואפשר להיווכח בכך כשנחשפים לבעיותיהם של אנשים שנשרפים. זו תוצאתה של הרוחניות, שבה התיקונים בדרגה הזאת הם הקשים ביותר. זו המלכות בסיומה.

 

האם העור ניתן לתיקון, או שמא הוא כמחלה סופנית?

רק בגמר התיקון. רק אחרי שהאדם מתקן את הכול, הוא יוכל לתקן גם את העור, ואז בכל המבנה שנקרא "אדם" יאיר האור בא', וגם בתוך העור בע'.

 

  

 

כרך ב'

 

תשע"א-תשע"ב

הפרשה הבאה